הערב (1.7, 23:00) יוקרן סרטה של סיידי בנינג, "Flat is Beautiful", בסינמטק תל אביב. בנינג היא אמנית אמריקאית בת 28, שהתפרסמה כבר בגיל 15 בזכות סרטיה המדהימים (אפשר היה לקרוא לה "אמנית וידיאו", אבל אני שונאת את ההגדרה הטרנדית הזאת). זה הסרט העלילתי הראשון שלה, באורך מלא.
סיידי בנינג התחילה ליצור סרטים בגיל 15, כשקיבלה מאבא שלה ג'יימס מצלמת צעצוע של "פישר פרייס" ליום ההולדת. מצלמת הילדים הזאת נועדה יותר להורים, שפחדו שהילדים יקלקלו להם את מצלמות הוידיאו האמיתיות והיקרות שלהם. בניגוד לצעצועים אחרים, הצעצוע הזה צילם באמת. אבל במקום לצלם עם קלטות וידיאו, המצלמה הזאת צילמה על קלטות אודיו, קלטות מוזיקה רגילות. התוצאה היתה מוזרה: תמונה בשחור לבן, מטושטשת, עם פיקסלים גדולים. התמונה המפוקסלת והמעורפלת הזאת זיכתה את המצלמה בשם "פיקסל ויז'ן" והפכה לימים לסימן ההיכר של סרטי סיידי בנינג.
בהתחלה סיידי התעצבנה על מתנת יום ההולדת הזאת. היא רצתה מצלמת וידיאו אמיתית, וקיבלה סתם צעצוע של פישר פרייס. אבל היא לא שברה אותה בהתקף זעם (גם ככה זאת מצלמה עמידה בפני ילדים, מצלמה בלתי שבירה בעליל) אלא שמרה אותה והתחילה לצלם, בשקט, לעצמה. אולי כדי להוכיח לאבא שלה שגם היא יכולה, ואולי פשוט דחף הביטוי העצמי שלה היה חזק יותר מהכל. היא השתמשה במצלמה במקום יומן, והסרטים הקצרים שעשתה היו תיעוד מקודד ואישי מאוד של גיל ההתבגרות שלה, עם הרבה הומור עצמי, העזה אמנותית וכנות נוגעת ללב. בנינג גילתה את הלסביות שלה לעצמה ולעולם דרך המצלמה. היא צילמה את עולמה הצר חדר השינה שלה, בובות הברבי, החפצים האישיים, הציורים שציירה והטקסטים שכתבה היו גיבורי הסרטים הקטנים. הפיקסלים הגדולים והתמונה המטושטשת הפכו את האינטימיות לחזקה יותר, כמעט כאילו המצלמה היא הגוף של בנינג, ומה שנשאר על הקלטת הקטנה הוא שיקוף של נשמתה.
בגיל 17 היתה בנינג לכוכבת קטנה בקהילת הקולנוע האקספרימנטלי, וגם לאמנית לסבית נערצת (היא לא מנפנפת בזה, אבל הכנות הטבעית שבסרטיה נגעה ללבם של רבים). מאז היא הספיקה לעשות הרבה סרטים קצרים שהוקרנו בכל רחבי ארה"ב ולזכות במלגת רוקפלר. ב 96 היא יצרה סדרה ל MTV שהגיבורה שלה היא ג'ודי בובה מעיסת נייר, בעולם רע ואכזר. אומרים שהסרט הראשון שעשתה באורך מלא, "Flat is Beautiful", הוא אחד הטובים שבסרטיה. הוא צולם בסופר 8 ובמצלמת הצעצוע הקטנה, שהאסתטיקה שלה כבר מזוהה כל כך עם בנינג. גם הסרט הזה הוא אוטוביוגרפי ועוסק בהתבגרות: טיילור, נערה בת 12 שחיה עם אמה במילווקי, חולמת להיות ילד ומתמודדת עם העולם המעוות של המבוגרים סביבה.
אבא של סיידי, ג'יימס בנינג, הוא במאי אקספרימנטלי מוכר בארה"ב. היה לי הכבוד והעונג ללמוד אצלו שנה: מורה בחסד, היפי בעבר, אופנוען בהווה, פרובוקטור יצירתי, חובב נערות יפות שנראה קצת כמו הדמות של הנרי פונדה ב"איזי ריידר", אחרי 30 שנה של גראס ואלכוהול. ג'יימס הקרין את סרטיה של בתו לתלמידים שלו, ולא טרח להסתיר כמה הוא גאה בה. למרות הפדיחות שאבא הגנוב שלה בטח עושה לה, סיידי מודה שבזכות מתנת יום ההולדת שלו, היא הצליחה למרוד בו ולהמציא את עצמה מחדש.
הו, כן, תמרדי בי, כן, זה טוב
1.7.2001 / 13:44