ארבע לוויות בחתונה אחת

2005 היא שנה מענגת במיוחד. להידרש פעמיים, בהפרש של מספר חודשים בלבד, להנפיק 600 מילה מהללות ומקלסות על טים ברטון? מי יכול היה לבקש יותר? "חתונת רפאים" (Corpse bride) לא רק יצא מייד אחרי "צ'רלי בממלכת השוקולד", הוא גם הופק במקביל אליו, כשברטון והכוכב, ג'וני דפ, מחלקים את זמנם בין הסט המפואר של "צ'רלי" לסט המאקטים (דגמים מוקטנים) המדוקדק ואולפן ההקלטות של "חתונת רפאים", שם שולט ביד רמה הבמאי השני, מייק ג'ונסון. 12 שנים אחרי שהשתמש בטכנולוגיית האנימציה הזו ("סטופ מושן") ל"הסיוט שלפני חג המולד", ברטון חוזר גדול, עשיר ומהוקצע יותר. התוצאה מתבטאת ב-78 דקות יקרות ומענגות. כל פריים צולם בתזוזות של חצי מילימטר לכל היותר, בשבוע בודד צולמו כשתי דקות והקדמה הטכנולוגית עזרה להעלים את החספוס, לטוב ולרע (ומאחר ואנחנו מבית הלל, נפרגן לברטון ונתמקד בטוב).

בסיפור המבוסס על אגדת עם רוסית, ויקטור (ג'וני דפ, בדיבוב מדויק ומענג), בנם החיוור והמוזר של צמד סוחרי דגים נובורישים, הוא קורבן של גחמות הוריו הבהמיים להצטרף להיי-סוסייטי. הם רוצים לשדכו לוויקטוריה (כן, ויקטור ויקטוריה, וד"ש לג'ולי אנדרוז), בת למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, וצריכה את כיסיהם העמוקים של המתעשרים כדי לחזור לעניינים. בסצינה יפהפיה עד כאב, ויקטור מתאהב בוויקטוריה (אמילי ווטסון, שנכנסת לדמות הקורבן כאילו היא שוברת את הגלים מחדש) במבט ראשון, אך צירוף של נסיבות אומללות מוביל אותו ליער, שם הוא עונד טבעת על שריד אצבעה של גופת כלה רדופה ואומללה (הלנה בונהאם קרטר, כלתו בחיים של ברטון), המאמצת אותו כחתן וגוררת אותו לשאול בו היא חיה. מכאן מתחיל ויקטור את המסע חזרה לוויקטוריה ולעולם ממעל, בעוד כלתו הבר-מיננית מנסה להשאירו לעצמה. ויקטור מוצא עצמו בסוף נמשך לשתיהן - למתה ולחיה, אך לא אנו אלה שנושיב את ברטון על ספת המטפל.

במה "חתונת רפאים" פורץ דרך? לא בהרבה. זהו, כנראה, השלב שבו ברטון שואב השראה בעיקר מעצמו. אפשר למצוא כאן כמעט מכולם – הרבה מ"ביטלג'וס" ו"הסיוט שלפני", וגם מ"המספריים של אדוארד", "באטמן" ו"אד ווד". הוא משכלל את טכניקת הסטופ-מושן לכדי מוצר קל לבליעה המונית מקודמו (ובתקווה, זה גם יביא לו את אוסקר האנימציה). הוא שונה בעושרו לחלוטין מ"הסיוט שלפני חג המולד", ולמרות שהוא מקאברי ואפל במיטב מסורת ברטון, הוא הרבה יותר מיינסטרימי ממנו. "חתונת" מזכיר את קווי האנימציה העתיקים של פליישר פוליו, מעובדים לתוך מעטפת מורבידית, נוצצת ומשודרגת. אבל אנחנו, בולסי הפופקורן המתגמדים אל מול היוצר הגאוני הזה, נדרשים לחיובי. ולא קשה למצוא אותו כאן. עם אנימציה עתירת דמיון, תסריט ודיבוב מכושפים ותוצאה שאסור להחמיץ.

"חתונת רפאים" הוא סרט מהמם-חושים, בהומור, ברמת הגימור, בעושר. אצל ברטון, כצפוי, עולם המתים הוא חי, תוסס וצבעוני, בעוד העולם שממעל - זה של החיים - ויקטוריאני, אפרורי ומדכא. זו מין הצהרה תמידית שלו, אותה ראינו בעיקר ב"ביטלג'וס" (שגם בו פגשנו חתן וכלה שנקלעים בעל-כורחם להתמודדות עם עולם המתים), וגם בסרטים כמו "באטמן" ו"באטמן חוזר", בהם גותהאם הייתה גותית ואפלה, ומתחת לפני השטח, אצל הג'וקר, הפינגווין וקאטוומן, רצה הפארטייה האמיתית. ברטון – שנעזר כאן במספר תסריטאים, בהם ג'ון אוגוסט, הקבוע החדש (והיחיד) שלו – משכיל לייצר כאן מוצר לכל המשפחה, אך שבבסיסו הוא אגדה למבוגרים. זהו "הברטון החדש" - סרט רב רבדים, המורכב מטכניקות מפתיעות, הומור המשלב אבחנות דקות לצד סלפסטיק בסיסי ודמויות שרב הנסתר בהן על הגלוי.

הפסקול מולחן, מעובד וכתוב כמובן על ידי דני אלפמן (ששר גם ב"הסיוט" וגם כאן, במידה פחותה), יד ימינו המוזיקלית של ברטון. הוא לא טוב כשל "צ'רלי", או לצורך העניין גם מ"הסיוט שלפני" המופלא, שעשיר יותר בשירים (כמיוזיקל כמעט לכל אורכו( - אך הוא עדיין מקסים וכובש, בעיקר בשיר האקספוזיציה, בו אנו מתוודעים למשפחות החתן והכלה. ברטון לא משאיר הרבה מקום לטעויות. בשלב הנוכחי של הקריירה שלו, זה אומר הרבה כנראה, כשהפלופ האמיתי היחיד בה היה למעשה רימייק ("כוכב הקופים"). למעלה משני עשורים אחרי שהתחיל את עשייתו המופלאה, ברטון מצא את הנישה שלו, והיא רחבה מספיק כדי לממן פרויקטים כמו שני הסרטים שעשה ב-2005, שתיזכר כשנה הטובה ביותר שלו.