כל כך ניינטיז?

1989. ה-Orb מוציאים את סינגל הבכורה שנקרא "A Huge Ever Growing Brain That Rules From The Centre Of The Ultraworld". שמונה דקות של ג'ם אלקטרוני מרובה-אפקטים על בסיס שירה המוכר של מיני ריפרטון "Loving You". השיר הופך ללהיט, ועיתונות המוזיקה הבריטית מצמידה למוזיקה הזו את הכינוי "אמביינט האוס".

1991. בראיין דוגנז וגרי קוביין, תחת השם פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, מוציאים את "פפואה ניו גינאה", המשלב בין אסיד-האוס, ברייקביט, מוזיקת עולם ואמביינט, והופך ללהיט ענק. עד מהרה המותג FSOL התקבע כתו-תקן איכותי בתחום המוזיקה האלקטרונית.

1992. לאחר אלבום מצליח ושורת להיטים, ביניהם "Little Fluffy Clouds" המופלא, האורב, בשיא כוחם, מדהימים את עולם המוזיקה ומוציאים את ה"Blue Room", אפוס אמביינטי שאורכו קצת פחות מ-40 דקות. זה לא מפריע לו להשתחל למצעד הסינגלים הבריטי באותה שנה.

פאסט פורוורד לסוף 2005. האורב מוציאים במקביל שני אלבומים בשני לייבלים שונים. FSOL מוציאים, לאחר הכרזות ודחיות, אלבום חדש תחת הכינוי אמורפוס אנדרוגינוס. האם המוזיקה של שני ההרכבים האלו, ה"טייקונים" של האמביינט בשנות התשעים, עדיין רלוונטית?

האורב היו מאז היווסדם מעין תחנת רכבת - סביב האב המייסד, אלכס פטרסון הבריטי, התחלפו בעקביות מספר רב של מוזיקאים מוכשרים, ביניהם ג'ימי קוטי (ה-KLF), יות' (Killing Joke), סטיב הילג' (גונג, סיסטם-7) ועוד רבים וטובים. בשנים האחרונות התייצב הליינאפ על הצמד פטרסון והשותף הוותיק תומס פהלמן (מלחין אקספרימנטלי גרמני רב-פעלים) פלוס משתפי פעולה ארעיים שונים.

לאחר שהגיעו לנקודת אין-מוצא בדמות אלבום שאכזב במכירות ובביקורות, ואחרי ניסיון שפשט רגל להקים לייבל קטן ושאפתני מבוסס-מנויים, נוצר הקשר עם הלייבל הגרמני הנחשב Kompakt, שמתרכז ברובו באמביינט קיצוני ובטכנו מינימליסטי (ובקיצור, מינימל), ז'אנר שמתבסס לאחרונה כנותן הטון. החיבור הביא לאורב את הגישה המוזיקלית המינימליסטית המאפיינת את רוח הלייבל, שבעצם מתאימה להם כמו כפפה ליד, ולא בכדי נכלל שם הלייבל בשם האלבום.
במקום לעבוד שוב בהיקף של אלבומים שלמים שיאכזבו במכירות, בחרו הפעם להתחיל בקטן, כדי לבדוק אם השטח מוכן לתפנית מוזיקלית מצדם, ובשלוש השנים האחרונות שחררו האורב סדרה של תקליטים קצרים במהדורת ויניל מוגבלת. היציאה מהשטאנץ הביאה לאורב התחדשות נפלאה וחדוות יצירה - בספירת המינימל של היום, הם מפיחים רוח רעננה של סאונד מקורי, שמגיע מ-15 שנה של ניסיון והשראה.

האלבום החדש, "Okie Dokie It's The Orb On Kompakt", מאגד תחת קורת גג אחת את כל החומר שהוקלט במסגרת קומפאקט ב-3 השנים האחרונות. בחציו הראשון בולט השיר "Ripples" שנגוע בדאב "אורב" קלאסי: ישוב על מיד-טמפו היפנוטי קליל, שמכתיב יותר הבאס מאשר התוף, כאשר ברקע וריאציית אסיד בסיסית וממכרת שמשתנה באיטיות לאורך השיר, ואפקטים שונים מתחילים ללוות אותה. תענוג מינימליסטי צרוף; "Captain Korma" כבר יותר קצבי ומקפיץ, ומזכיר יותר קטעי מינימל מובהקים מתוצרת קומפאקט, קטע ממכר ומועמד רציני לתואר שיר השנה הפרטי שלי. חציו השני של האלבום מתמקד בצלילה למחוזות רגועים יותר.

בחסות הלייבל החדש קיבלה המוזיקה של האורב מתיחת פנים, סוג של זריקת אנטי-אייג'ינג. החזרה למקורות בדמות התמקדות במלודיות הבסיסיות של האמביינט, מזקקים מהאורב את כל מה שהם יודעים לעשות טוב, ללא העומס של כל מיני אפקטי-רקע או תחכום-יתר שאפיינו אותם בשנים האחרונות. יש לקוות ששיתוף הפעולה הזה ימשיך להניב פירות כגון האלבום המצוין הזה גם בעתיד.

האורב, "Okie Dokie It's The Orb On Kompakt" (יבוא, Kompakt)

במקביל לאלבום החדש, משחררים האורב גם את "Orbsessions Vol. 1" - אוסף של קטעי אולפן שהוקלטו במהלך חמש-עשרה השנים האחרונות. הוא נפתח, כמיטב המסורת של האורב, בסימפול קריאת התרנגול שכבר הפך לסמל המסחרי שלהם, ובטרק אמביינט אופורי בן 11 דקות - "Mummie Don't", שבמרכזו חוזר סימפול מצמרר מתוך הסרט "מפגשים מהסוג השלישי". השיר הוא למעשה הומאז' ללהיט הראשון של האורב, "Loving You" שהוזכר קודם, עם אלמנטים מתוך גרסה מוקדמת של "AM3Eternal" של KLF. חסידי האורב יחככו ידיהם בהנאה כאשר יזהו סימפולים שזכו לככב בשירי אורב אחרים מתקופות שונות (אני עובר למצב צבירה של שוקולד מומס עם הפציע הסימפול של בוי ג'ורג' בדקה הרביעית).

עם זאת, האלבום גולש לערבוביה סגנונית פושרת של ניו-אייג', נויז אקספרימנטלי ודאב אלקטרוני, שאריות מחוממות שלא הצליחו לעבור את רף הכניסה לאלבומי האורב הקודמים.כנראה שכדי להשיק רשמית את הזהות המוזיקלית החדשה שלהם, האורב מסכמים תקופה, ללא בקרת-איכות, וזו הסיבה לפלט המאכזב קמעה. למרות קטע הפתיחה הנדיר ביופיו, רצוי להותיר את האלבום למעריצים האו(ר)בססיביים בלבד.

האורב, "Orbsessions vol. 1" (יבוא, Malicious Damage)

פיוצ'ר סאונד אוף לונדון הם מסוג האמנים שאוהבים לכנות את הפרויקטים שלהם במגוון שמות שונים בהתאם לתוכן המוזיקלי. השם אמורפוס אנדרוגינוס הופיע לראשונה ב-1993, כשהוציאו תחתיו את "Tales Of Ephidrina", אלבום אמביינט נסיוני, שכלל גם שימוש בכלים חיים, כמעין רמז מקדים לכיוון ההתפתחות שאליו הם עתידים להגיע שנים מאוחר יותר.

בשש השנים שחלפו מאז "Dead Cities" שיצא ב-96', שקעו FSOL בתקופת שקט לא-אופיינית, במיוחד לאור שש השנים הקודמות והפוריות. לא ברור לגמרי מה קרה בשנות ההתבודדות המסתורית של ההרכב. רמת ההישגים הקודמים שלהם, כנראה בשילוב כמה מרכיבים כימיים, הביאו אותם לבסוף לעלות על ספינת חלל שלקחה אותם למסע בזמן ושתלה אותם עמוק בסוף שנות השישים האופטימיות והצבעוניות.

תחת הכינוי הישן אמורפוס אנדרוגינוס, יצא לבסוף "The Isness" ב-2002, והיה לא פחות מרעידת אדמה עבור מעריציהם: פסיכדליית אסיד-רוק סיקסטיזית (!) שמנוגנת בכלים אמיתיים (!!): שכבות על גבי שכבות עמוסות בגיטרה חשמלית, אורגני המונד, מלוטרון, סיטארים, קרני-יער וגלוקנשפיל, ללא כל נוכחות דומיננטית של סינתיסייזר, סמפלר או מכונת תופים. עוד חידוש היה פתיחת המיקרופון ופציחתם של חברי הלהקה בזמר: הטקסטים כללו בעיקר המנוני שלום, אחווה קוסמית והלל לאדמה, לפרחים ולציפורים, כמיטב מסורת עדות השאנטי. עם זאת מומלץ להניח את הציניות בצד כשניגשים לאלבום הזה - מדובר בהישג אמנותי וטכני גדול מאד עבור הרכב שמשך מרבית שנות קיומו עסק בהפקה פרפקציוניסטית של אלקטרוניקה טהורה.

עוד לפני שבכלל מספיקים להתחיל להאזין לאלבום החדש, "Alice In Ultraland", הדבר הראשון ששובה את העין הוא העטיפה החיצונית המרהיבה בעיצובה הצבעוני, מסורת שנעלמה קצת מאז סוף עידן הפרוג-רוק ודעיכת פורמט התקליט. בחינה מדוקדקת יותר תגלה ש אמורפוס אנדרוגינוס הוסיפו כאן את התחילית המהודרת "The" לשמם. לכאורה, עניין של מה בכך, אך לדעתי סימן להתמסדות שלהם סביב הכינוי הנוכחי והקונספט העוטף אותו. מי שעדיין ממשיך לקוות לאלבום אלקטרוני שלהם, צפוי, להערכתי, להתבדות.

האלבום הזה לא בא להציע בשורה חדשה, הרי כל האזור המוזיקלי הזה נחקר ומוצה עד סוף שנות השבעים, אבל אמורפוס אנדרוגינוס מגיעים כדי להציע תצוגת תכלית, ולהוכיח שהם יודעים לעשות את זה בצורה הכי נאמנה למקור, אם לא טוב יותר.

האלבום נפתח בקלידת פסנתר שמזכירה קצת, אולי במקרה, את הפתיחה של "לוסי ברקיע היהלומים". בהמשך האלבום יתברר כי הביטלס המאוחרים מהווים השפעה לא מועטה על רוח האלבום. כחמש דקות לאחר תחילת ההאזנה לאלבום פושה בגוף תחושה חמימה-נעימה של רוגע: צלילי סיטאר ענוגים, הקשות טאבלות אי שם באופק. האלבום נע לסירוגין בין רגעי שיא אפיים, התפרצויות טורנדו מתוזמרות היטב ועשירות בשפע פרטים, לבין נופי-סאונד מלנכוליים ושקטים, כאשר באמצעו אף נחשפת סוכריה קטנה למיטיבי השמע: אות הפתיחה של תוכנית רוגע-שבת-בבוקר האולטימטיבית - "שי לשבת".

למי ששמע ואהב את האלבום הקודם, מובטחת הנאה צרופה. ההאזנה מומלצת גם לחובבי הפרוג-רוק שבינינו (האלבום גם יוצא בלייבל הפרוג המיתולוגי, הארווסט), כדי לחוות פן חדש ומפתיע של אינטרפרטציה עכשווית לאתוס הסיקסטיז-סבנטיז המפואר.

די אמורפוס אנדרוגינוס, "Alice In Ultraland" (הליקון, Harvest/EMI)