יותר ויותר אנשים משתמשים במונח "B-מובי", ולא אומרים זאת כמילת גנאי. איכשהו, האיכויות החיוביות של המונח אבדו בתרגום ו"סרט סוג ב'" הוא אומנם תרגום מדויק באופן מילולי, אולם המשמעות שלו שונה, לפחות בסביבה שלנו. אחרי הכל, כמה מהסרטים הכי חשובים שראיתם הם בי-מוביז, בין אם מדובר ב"אדם בעקבות גורלו", "הנערים מברזיל", "לב פראי" או כל סרט של סם פקינפה. המשמעות של סרט טראשי היא לאו דווקא סרט זבלי. בעשור האחרון נחשפנו גם לאופנתיות גדלה והולכת של מה שהמבקרים האמריקאים נהנים לכנות בהתחסדות מטיפנית כמציצנות. הכוונה היא בעיקר ללארי קלארק וגאס ואן סנט, שאוהבים למקם טינאייג'רים לא מוכרים מזדיינים או מסניפים מול המצלמה, כשעם כל השטיקיות של העניין, היא גם בדרך כלל עובדת. תחשבו על כל סצנה הכי מחרמנת שראיתם, תחליפו את אנג'לינה ג'ולי בג'נה מאלון ואת ג'ורג' קלוני באלייז'ה ווד ומשהו יטריד שם את מנוחתכם (או לחילופין מאוד יגרה אתכם ולא תודו).
"Havoc" (בתרגום לעברית: חורבן) הוא סרטה העלילתי הראשון של ברברה קופל (הבמאית של "ווילד מן בלוז", הסרט התיעודי על להקת הג'ז של וודי אלן). שמו בארץ הוא "משחקי גנגסטה" ויש בו קצת מכל מה שהוזכר עד כה.
אליסון (אן האתווי, הנסיכה מ"יומני הנסיכה") היא נערה פופולרית מהפרבר העשיר של לוס אנג'לס, פסיפיק פליסיידס (שם מצוין לסדרת טין), שמשועממת מחייה הבטוחים ומהחבר שלה טובי, מנהיג חבורה של פרבריסטים לבנים מעפנים שבטוחים שהם מינימום NWA. בעקבות נסיעה הרפתקנית לדאון טאון ופגישה עם גברבר בשם הקטור, "גנגסטה" אמיתי, שגורם לטובי להשתין במכנסיים תרתי משמע אחרי שהוא מכוון עליו אקדח, אליסון וחברתה אמילי (ביז'ו פיליפס, שאינה זרה לסרטים מן הסוג הזה מאז "Bully", "Tart" ו"שחור ולבן" של ג'יימס טובאק) מוצאות את עצמן נמשכות לאותנטיות האלימה שמשדרות הכנופיות ההיספאניות, ומחפשות יותר ויותר מגע איתן (על כל המשתמע מכך), עד לסוף הבלתי נמנע של חיכוך בין התרבויות.
קטילה מתבקשת
התגובה הפשוטה והצפויה ביותר כלפי "משחקי גנגסטה" (התרגום הגרוע ביותר לסרט מאז "זרוקים על גגות ניו יורק") היא קטילה מיידית, שהיא גם די מתבקשת. מדובר באמא של ה-בי מוביז, שכולל משחק מוגזם ואובר דרמטי, דיאלוגים טיפשיים, בנאליים ומצוצים מהאצבע ותחושה כללית של מבוכה. אולם, במחשבה טיפה יותר עמוקה, "משחקי גנגסטה" הוא אחרי הכל סרט על טינאייג'רים משועממים מהפרברים של לוס אנג'לס. יש מצב שאם תתארחו אצל טינאייג'ר אמיתי בפרבר של לוס אנג'לס הוא יהיה אובר דרמטי, השאלות שהוא ישאל אתכם יהיו טיפשיות ובנאליות וההתנהגות שלו תביך אתכם. גם ב-"Kids", "אלפנט", או אפילו ב"לורדס אוף דוגטאון" שביימה לא מזמן קתרין הרדוויק (הבמאית של "13", אגב ילדים מזדיינים) את העומק של הדמויות לא תוכלו למצוא בדיאלוגים, אלא דווקא במה שלא נאמר. דמות יכולה להיות הרבה יותר מעניינת כשאתה הוא זה שממציא לה את הרקע. קשה לי מאוד לקבוע אם בסרט הנ"ל המשחק והתסריט ממש גרועים, או ממש אותנטיים, אבל בואו נסכים שמדובר בשילוב של השניים. הקיצוניות נעות בין הקטור (פרדי רודריגז, שמחשק מצוין את פדריקו דיאז ב"עמוק באדמה"), שמדבר רק במשפטים ששמעתם אלף פעם מגאנגסטרים בסרטים טובים יותר ומייקל ביהן ("שליחות קטלנית"), שמציג את אחת הדמויות הכי שטחיות שיצא לכם לראות בתפקיד "אבא של"; ועד לג'וזף גורדון לויטה (הנער מ"מפגשים מהסוג האישי") שנותן את הופעת חייו בתור הוויגר הכי מסטול ולא מודע לעצמו בעולם, והאתווי שמפתיעה בתפקיד הגיבורה שאשכרה מחזיקה את הסרט, בעיקר ברגעים האינטימיים שלה עם פיליפס, שיוצרים תחושה אותנטית של כוסיות משעוממות. מעבר לכך הבימוי והצילום מצוינים, קופל היא בוגרת "אוז" ו"רצח מאדום לשחור" והיא שמה דגש על התאמת צבע ופילטר לכל סיטואציה ולוקיישן (כמו ב"טראפיק"), כלומר הגאנגסטרים הלטינים בסביבתם מצולמים בפילטר צהבהב מגורען משהו, לעומת הצילום בפרברים שהוא כחלחל נקי ומחמיא.
אפשר לומר בלב שלם שאין מה ללכת לקולנוע בשביל "משחקי גנגסטה" (באמריקה הוא אפילו יצא ישירות לדי.וי.די), אבל אם פתחתם את ערוץ הסרטים שלכם בשתיים וחצי בלילה והוא יציג, יש סיכוי שתיהנו.