פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני גר בקומה השניה

      קוראים לו לוקה, ארי דה לוקה, וכבר בספרו הראשון שתורגם רק עכשיו, יובל אביבי מזהה את הסגנון הייחודי לו

      מפתיע לגלות עד כמה סגנונו של ארי דה לוקה והמסר אותו ביקש להעביר היו בשלים כבר בספרו הראשון, "לא עכשיו, לא כאן", שתורגם עכשיו. עם זאת, הפתעה זו עלולה להיות גורם מרתיע עבור מי שכבר התוודע בנובלות הקודמות שלו שתורגמו לעברית לסגנון של דה לוקה ולנושאים בהם הוא עוסק. עבור מי שלא מכיר כלל את דה לוקה, תהווה נובלה זו מפגש ראשוני מספק, מעניין ומעורר. הספר מתחיל כשהמספר, גבר מזדקן כבן שישים, מחטט בערימת תמונות שצילם אביו לפני כחמישים שנה. מציאת תמונה אחת של אימו של הגיבור משמשת כזרז למונולוג ארוך וחסר נשימה, שמכוון אל אימו. מונולוג זה מהווה מסע זיכרון, שמורכב מסצנות אסוציאטיביות רבות, שמתארות את סיפור ילדותו הטראגית של הגיבור בנאפולי אחרי מלחמת העולם השנייה. אישיותו יוצאת הדופן של הגיבור כילד, עימותיו עם סביבתו ושאיפתו של הגיבור לייצר דו-שיח של השלמה עם אימו וליצור לעצמו מחדש דמות אם שמעולם לא הייתה לו נחשפות בהדרגה תוך שהן שזורות בסיפור מסגרת עדין ורגיש, המשלב מסר פילוסופי חבוי על מהותם של החלל והזמן.

      הילד בספר הוא נער מגמגם, אשר מתקשה לבטא במילים את הסערה המרתקת המתחוללת בתוכו, ולומד מאימו כיצד לבודד את עצמו מן העולם, לנתק את עצמו ולחיות במקום היחיד אשר נותר לו – בתוך עצמו. אימו פונה אל הדת, שם היא אינה עוד "אם, בת, רעיה. אני אני, מופרדת מן הכל...ככה אני מאושרת" (עמ' 78). כהולך אחריה פונה הבן לתוך עצמו, מתמסר למגבלתו, מתמכר לשתיקה והופך "למחיצה את הפגם הפיזי, כדי לשמר את ההתרגשות המוזרה של אהבה עצמית" (עמ' 65). השלווה הזו שהוא מוצא בעצמו היא מה שמאפשר לו להתנתק מהרוע שמקורו באנשים זרים. זוהי אותה התפתחות היסטורית שהביאה לזניחת הדת ולפניה אל השכל האנושי האינדיבידואלי כאמצעי למציאת משמעות בעולם החיצוני המנוכר.

      הפתרון הקיומי הצר הזה הוא אמנם מספק עבור הנער, אך בבגרותו הוא אינו יכול להסתפק בזאת עוד, והוא פונה אל הצילומים על מנת להחיות את עברו ואת אימו, ולברוא לעצמו עולם אשר יכלול אלמנטים נוספים מלבד פנימיותו. על אף ש"ריבוי זיכרונות אינו מכונן עבר" (עמ' 105), יוצא הדובר המבוגר למסע הזיכרון "בשל הצורך להשתייך למשהו" (שם). גיבור הספר מתלונן על כך ש"רק פעם אחת תאמו הזמנים שלנו...בלידתי, כשהושלכתי משקך" (עמ' 116) ועל כן הוא רוצה "להפסיק את הזמן של התצלום" (עמ' 113). דרך שבירה זו של הזמן והמקום מנסה גיבור הספר לשוב אל אימו, אל נקודה אחת בה יתאימו הזמנים שלהם שוב, ובה משהו חיצוני לו יספק לו את אותה ההגנה שסיפקה לו בילדותו שתיקתו וזרותו לעולם.

      כבר בשם הספר מרמז הסופר על המציאות שטווה הגיבור, בה הזמן והמקום אינם מושגים מוחלטים. ואכן, אין הכרעה לגבי הזמן והמקום בו מתרחשת העלילה: הסצנות המתארות את ילדותו של הגיבור יכולות להיות זיכרונות של עבר אמיתי באותה מידה שהן יכולות להיות התרחשויות על זמניות, בהן עבר והווה מתערבבים ויוצרים זה את זה. היחס למקום דומה – עלילת הספר מתרחשת הן במוחו של הגיבור והן בתוך התמונה עצמה, ודווקא הזיכרונות העמומים הם אלה אשר מעניקים אישור לצילום המוחשי אותו מחזיק הגיבור בידו. לרגע אחד, בסופו של הספר, נדמה שהצליח המספר במשימתו, והצליח להתאחד עם אמו, אך זהו איחוד של מוות, של צער ושל חוסר אונים, ולא כזה של סיפוק והשלמה.

      גדלת בשדרות? נסה לגדול בנאפולי!

      דה לוקה הוא דה לוקה, ועל כן ברור כי כתיבתו הפשוטה למראית עין היא מעשה אומן, אשר מסתירה גם מורכבות הגותית וגם יופי רב ובלתי אמצעי. עם זאת, כאמור, הנובלה הזו תספק את הסחורה באופן שלם רק עבור מי שלא קרא נובלה של דה לוקה מימיו: העיסוק החוזר ונשנה בילדותו הקשה בנאפולי, ביחסי ילדים מבוגרים, ובתפר הדק בין מציאות מדומיינת לעבר אמיתי, כשהוא מובא באותו סגנון מינימליסטי, פתלתל וקצרצר, מגיע עד מהרה למיצוי, ועל אף יופייה וחוכמתה של הנובלה הזו, היא עלולה לשעמם את הקורא המנוסה. וחבל, כיוון שמבין ארבעת הנובלות שפורסמו בעברית, זו שייכת לשתיים הטובות יותר (יחד עם "הר אדוני" המצוינת).

      מילה אחת להוצאה: נכון שספרים לא נמדדים במשקלם ובעוביים, או בפרק הזמן שדורשת קריאתם, אבל כאשר הוצאת ספרים מקפידה להוציא נובלות קצרצרות כספרים נפרדים ולגבות עליהם מחיר מלא, זה מרגיז. לכן ראוי לציין שהוצאת הקיבוץ המאוחד הפנימה את התמרמרות קוראיה, שקבלו על כך שהנובלות של ארי דה לוקה, שגם בפונט גדול במיוחד מצליחות להימתח רק על פני 100 עמודים פחות או יותר, לא צריכות להימכר במחיר ספר מלא. מנובלה לנובלה מורידה ההוצאה את המחיר, ועתה התייצב המחיר על 60 ¤ סבירים בהחלט. המשיכו כך – את הבאה מכרו ב55 ¤.

      ארי דה לוקה, "לא עכשיו, לא כאן", הוצאת הקיבוץ המאוחד