אילו ציפורים

אלן ובנדיקט, גבר ואישה, זוג צעיר ויפה מזמין לארוחת ערב זוג בוגר, רישאר ואליס. רישאר הוא מעסיקו של אלן. סתימה אגבית בצנרת, קצת יותר מרגע לפני הארוחה היא ספתח לגל ארועים וקטסטרופות שמטלטלים את חייהם של זוג הבורגנים הצעיר.

שמו של הסרט קורא בשם לסיבת הסתימה, למינג – סוג של מכרסם זעיר וקצר זנב שסביבתו הטבעית היא באיזור הארקטי, ובוחר להתנחל בצנרת הביוב של הזוג. בעלי חיים המתרוצצים בסביבתם הלא טבעית היו מאז ומתמיד לסמל של כאוס בקולנוע. אצל אלפרד היצ'קוק "הציפורים" התוקפניות סימלו את בואה הלא מבורך של אישה משוחררת לעיירה קטנה. באחד מרגעיו הליריים של "שניים עשר קופים" עדר של ג'ירפות ששוחרר מגן החיות המקומי מתרוצץ ברחובות וכמובן איך אפשר בלי הדוב המפורסם מניו ג'רזי שמטייל לו בנחת בחצרה של משפחת סופראנו הפרודה.

אחד מרגעיו המוצלחים של הסרט טמון בסצינת ארוחת ערב טראגי/קומית שבה הזוג הצעיר הופך לצופה בעל כורחו במריבת קנאה בין הזוג הבוגר שהאהבה וההרמוניה אינם שורים עוד במשכנם. הם תוהים בעקבות המריבה אם גם חייהם המשותפים יסתיימו בטון קודר שכזה. אולי זה הרגע שבו דומיניק מול, במאי הסרט, מיטיב להסביר את מה הוא בוחן בסרטו. הכוונה היא כמובן לתא המשפחתי הבורגני על מרכיביו עתירי הפשרות והשקרים. לואי בונואל המנוח, גדול ובכיר במאי ספרד עשה מזה קריירה ומטעמים. את סרטו המקסים 'סוד הקסם הבורגני' הוא הניע בשובבות מארוחה סמלית אחת לאחרת ודרכן הציג בחריפות אספקטים של בגידה, תאוות בצע, נצלנות, צביעות ופוליטיקה. ואכן יש בסצינה הזו הרבה מעולמו של הסרט ההוא, וההתעקשות להתעלס רגע לפני הארוחה לעיניה מכוסות משקפי השמש של אליס (שרלוט רמפלינג), היא ממש ציטוט ישיר. אבל בעוד שאצל בונואל האבסורד, הקומיות וההקצנה היו ספוגים בכל פריים, סרטו של מול מתפתל באי נוחות בין בחינה ריאליסטית של מערכות יחסים לשלל התרחשויות סוריאליסטיות, הנוגעות לא רק להופעתו הסמלית של המכרסם אלה גם לתופעה על טבעית של דיבוק.

מבלי לחשוף פרטים מיותרים, אפשר לספר שאחת הדמויות בסרט נופחת את נשמתה וזו מתגלגלת (אולי) לגופה של בנדיקט (שרלוט גינסבורג). מהפך עלילתי זה מאפשר למול לאתגר את אלן גיבור הסרט בשאלה האם הוא מכיר את חייו כחיים ואת אשתו כאישה כלומר בעצם מלמד אותו על ההבדל בין פנטזיה על זוגיות למציאות. דימוי נוסף בו משתמש מול, הוא עיסוקו של אלן, שאחראי על פרוייקט סמלי (ופאלי מאוד...) של מצלמה מונחית שיכולה לחדור אל כל חור ופינה בבית ולאתר בעיות (כמו בעיות אינסטלציה למשל). אלן הצעיר אינו מצליח לשלוט במערכת, ומרסק אותה כל פעם מחדש - במיוחד כשהוא מציץ ברישאר הקשיש בועל את אשתו בנדיקט הנואפת. במילה אחת, ילדותי.

זה לא שאין רגעים יפים וחושניים בסרט, כמו למשל סצינות הפיתוי, בהן צמד השחקניות שרלוט רמפלינג ושרלוט גינסבורג עושות מלאכתן נאמנה. אולם בסיכומו של דבר, יש משהו בוטה וחסר תחכום בבחירה במכרסם (שלעיני ההדיוט נראה כמו עכבר) שמתנחל דווקא בצנרת הביוב וסותם אותה כדי לתאר משבר בחיים. אין זה מקרי שכאשר מגיע רגע האימה המתבקש, שבו מטבח הבית מאוכלס עד אפס מקום בעדר של למינגים צייצניים – הסרט אינו מצליח להפחיד או אפילו לעורר רתיעה. שאלה טובה היא מדוע. אולי מול מספק לנו רמז כשבחר להשתמש בפסקול הסרט במוזיקה של גיאורגי ליגטי, אותו מוזיקאי שסטנלי קובריק הגדול הרבה להשתמש ביצירותיו. אך במבחן התוצאה, דומיניק מול נכשל בדיוק במקום בו קובריק הצליח. המוזיקה בסרטיו של קובריק אפקטיבית ואילו אצל מול היא נשמעת כמו ליווי לא מוצלח של סרט אילם, ככה זה כשהאילן גבוה. "למינג", שברוב חלקיו הוא סרט מעניין למדי, מסתכן בהיתלות יהירה על הרבה יותר מאילן גבוה אחד. אלה בדיוק המקומות בהם הוא נכשל פעם אחר פעם במבחן ההשוואה ליצירות שהוא עצמו מצטט בגאווה.