יוצרי הסרט "עכשיו או לעולם לא", ששודר אתמול בערוץ 2, פותחים אותו עם דיסקליימר, שמצהיר על כך שלמרות שהתסריט מבוסס על האירועים ההיסטוריים האמיתיים שהתרחשו בין הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר עד להכרזת המדינה בה' באייר, הרי שהם הרשו לעצמם חופש אמנותי גדול, ועל כן אין לראות בסרט עדות מהימנה לתרחיש האמיתי. זה היה יכול להיות לגיטימי לחלוטין, אילולא התאהבו יוצרי הסרט בשחרור המזויף שמקנה להם גישה ליברלית זו, והיא מובילה אותם פעמים רבות לסצנות מרשימות במוזרותן, כששתיים יוצאות דופן תפסו את עיני: האחת היא זו אשר בה נשמעת מוזיקה רומנטית ודביקה, המתאימה יותר לסצנה בה זוג אוהבים מתגלגל מחובק בשדה חמניות, שמלווה את דוד בן גוריון המצליב מבט מלא משמעות לתמונתו של ברל כצנלסון, בצורה אשר מרמזת על תיאוריות רדיקליות ביותר על טיב יחסיהם של השניים. הסצנה השנייה מטרידה אף יותר, בה באופן פתאומי וללא כל סיבה ממשית, שוקע בן גוריון בדמנציה גריאטרית מתקדמת ערב ההכרזה. זו בעיה קשה ללא ספק, שנפתרת רק כשפולה נכנסת לתמונה, רק כדי להבהיר עד כמה היא הייתה חשובה בשמירה על המנהיג, ושהיא לא הייתה סתם כלבה, כפי שהיא מוצגת בסרט עד לסצנה זו. לאור סצנות כאלה הדיסקליימר נראה יותר כמו פלבול עיניים מיתמם שנועד למנוע מראש כל אפשרות לטענות של אי דיוק (והגזמות פרועות), אבל נניח ליוצרי הסרט ליהנות מהספק המעורער ונפנה לבחון את הסרט כתוכנית טלוויזיה ולא כמסמך היסטורי.
ובכן, היה זה שיעור ראשון ב"איך לגרום לצופים להעביר ערוץ", ואם יש סצנה אחת שממחישה זאתף הרי זו סצנת הקראת הכרזת העצמאות: מה, בשם האל הטוב, גרם לאנשי ערוץ 2 לתזמן את לוח שידוריהם כך שדווקא באמצע ההכרזה נצא להפסקת חדשות ופרסומות? אם הייתה אי פעם נקודת זמן ראויה יותר להעברת ערוץ בטלוויזיה, הרי שזוהי אותה נקודה. אני מניח שזה היה הקש ששבר את גב הצופים המעטים ששרדו את הסרט עד חצות, וסבלו בשקט רק כדי לשמוע את ההכרזה (שווה הרבה יותר לשמוע באתר הכנסת נסו ותהנו). אלו שלא נשברו זכו לעוד 10 דק' של חסד בהן מסתיימת ההקראה, גולדה מזילה דמעה (לא ידעתי שהיו לה דמעות בכלל), והחבר'ה עומדים לשירת התקווה, שגם מלווה את כתוביות הסיום. אם זו לא נקמה על טיפשותם של אלו שחיכו ל"אחרי הפרסומות" איני יודע נקמה מהי.
ברור שמשחק משובח היה גורם לנו לזנוח אפילו את טרוניותינו על טיימינג תמוה, אבל גם כאן לא ציפו לנו גדולות ונצורות. איני יודע מי השחקן אשר שיחק את גרוסמן אשר באחת הסצנות המיותרות ביותר בסרט מפריע באיזו בעיית שווא להתקהלות התככנית של מורדי מפא"י, אבל לא אופתע אם מדובר בעוזר התאורן שהתבקש להושיט יד אחרי שלא הצליחו ללהק מישהו לתפקיד. כל עורך מתחיל היה מייד רואה שלאור העובדה שאין כל צורך עלילתי בהפרעה זו ולאור העובדה שהשניות המעטות שבהן הבחור "משחק" גורמות לצופה לכאב פיסי מוחשי ביותר, היא ראויה להישאר עמוק בארכיונים הנידחים ביותר של חברת ההפקה. גם אז היינו נותרים עם רמת משחק כללית שמזכירה את אפלת הימים של "לא כולל שירות" או "עניין של זמן".
כשגולדה בוכה
וכך, שלוש או ארבע סצנות אלה מסכמות את מה שהיה מפגן טלוויזיוני מחריד, ואין כל צורך להידרש גם לשאר הסצנות, שמורכבות בעיקר מפריימים של חדרי ישיבות מלאי כוסות תה וחנוקים בערפל עשן הסיגריות התמידי של גולדה, בהם מתנהלים ויכוחים סתמיים ולא אמינים על סוגיית דחיית הכרזת המדינה והסכמה לשביתת הנשק. אין גם צורך להיטפל לקטנות כמו התסריט שלא היה ממש קיים או התפאורה שדמתה במבנה ובעיצוב הפנים למרפאה צבאית. כל אלו כבר לא משנים, כי הקהל כבר מזמן מתפקע מצחוק מול השידורים החוזרים של "המרוץ למיליון 6".
כמו שיעורי בית באזרחות שמכריחים אותך להכין, נדמה כאילו היוצרים היו חייבים להכין סרט שהם לא רצו על תקופה שלא כל כך מזיזה להם. וכך הם לא גילו ולו פירור של להיטות מינימלית להפיכת התבשיל הזה למשהו בר בליעה. במיוחד לאור סקר כמו שפורסם אתמול, לפיו רוב אזרחי המדינה לא יודעים מה קרה בכ"ט בנובמבר, ברור שהפרק ההסטורי הזה של ישראל ראוי לסרט אחד מוצלח לפחות, אולם הפקות מקור כאלו שנשלפות כלאחר יד, הן בדיוק הדרך להפוך תקופה שבלי צדק נשכחה מלב למשהו עבש ומתולע שאף אחד לא רוצה לגעת בו.
"עכשיו או לעולם לא", ערוץ 2, 22:25