הרואין זה לא פאסה

למרות ההייפ המוגזם על הבייבישמבלז, אלון עוזיאל סבור שפיט דוהרטי הוא כשרון אמיתי, לא רק החבר הג'אנקי של קייט מוס

אלון עוזיאל

כל כמה שנים, יש מי שמנסה להגדיר את האופנה מחדש. אומרים שהמראה השזוף זה כבר לא זה, זורקים את ההערה המגוחכת שחזה גדול זה יותר מידי 98', לפעמים אפילו טוענים שבנות מלאות זה השחור החדש.

גם מוזיקאים חוטאים בניסיונות הללו. קימייה דוסון, שהופיעה שבוע שעבר בתל-אביב, שרה את השיר "Being Cool", בו היא מתקיפה את תרבות ה-Coolness מול קהל חובב אינדי שמבלה את רוב זמנו בחיפוש בגדי וינטג'. טופאק ואמינם הקדישו את כל הקריירה שלהם כדי שכל העולם ידע שהם לא שמים זין, והדנדי וורהולז סיפרו לנו ב-1997 שהרואין זה ממש פאסה.

אבל בואו נודה בזה עכשיו, הרואין זה לא פאסה, ויודעים מה, גם לפתוח ביקורת על הלהקה החדשה של פיט דוהרטי בכמה פסקאות צהובות שלא רלוונטיות למוזיקה שלו זה לא כל כך קלישאתי. מגיע לו, הבן אדם עושה את קייט מוס, אז מה היא רק עור ועצמות? עם כזה עור וכאלו עצמות, המילה "חתונה" פתאום לא נשמעת מאיימת כל כך.

אז אחרי שמירקרנו את היותו של פיט נרקומן מגניב ורודף דוגמניות, בואו נתרכז בבייבישמבלז, שחונכים את "Down In Albion", אלבום בכורה שצץ אחרי שלא הפסקנו לשמוע מהלהקה סינגלים חדשים השנה.

בייבישמבלז הופיעו לאחר הפירוק הצפוי של הליברטינז, להקה טובה שסבלה מהייפ מוגזם, שגרר (או פשוט חשף) מריבות פנימיות, פריצות, התמכרויות וכמויות מטורפות של כותרות חודרניות בצהובונים הבריטיים. מי שקיווה לעוד אלבום של הליברטינז יופתע: השירים כאן איטיים יותר ומחוספסים יותר, ובעקבות ההפקה של מיק ג'ונס מהקלאש, יש כאן גם גיוון מוזיקלי והשפעות רבות של פאנק בריטי משנות ה-70.

הרבה בי-סיידים שהכרנו מהסינגלים השונים של ה בייבישמבלז לא כאן, והלהיט "Killamangiro" הוקלט מחדש, כך שבעצם קיבלנו קצת יותר משעה של מוזיקה חדשה. חלקה מעולה וחלקה מבזה - עובדה שיוצרת אלבום לא אחיד, שמשמח כמו פנים חדשות בשמאל הישראלי, ומעצבן והזוי כמו מנהיג פועלים רועש.

לפני שהאלבום הוקלט בכלל, ה-"NME" רודף ההייפים הכריז על הסינגל "Fuck Forever" כעל התשובה הבריטית ל-"סמלס לייק טין ספיריט". הכרזה טפשית, שכן הקשר בין דוהרטי לקוביין נמצא אך ורק באהבה המשותפת להרואין. הייאוש של קוביין היה שונה לגמרי, ומי שלא זוכר מוזמן לראות את "לאסט דייז" של גאס ואן סאנט, בכדי להבין דיכאון חסר סיכוי מה הוא. דוהרטי הוא דמות מודעת ומלאה בהומור עצמי, וכמה ש-"Fuck Forever" הוא המנון סוחף ובן זונה של שיר רוק, הוא לא עשה ולא יעשה את אותו שינוי שנירוונה עשו.

ואם כבר המנונים סוחפים, אז חייבים לשים לב גם להקלטה המחודשת של "קילמנג'ירו" הקלאשי, ל-"8 Dead Boys" ול-"A'rebours", שזכו לטקסטים משובחים ולהגשה סטייל ליברטינז. השיר הראשון הוא דואט מתקתק ומקסים בין פיט לקייט, שתורמת בו קטעי שירה קצרים (זה כבר קרה פעם, בקאבר של הפריימל סקרים ל-"Some Velvet Morning"). פיט מזכיר בציניות את טענות הצהובונים כלפיו ("אני מבזבז את כל הכסף שהיא השיגה בעבודה קשה בכדי להתמסטל") וקייט חוזרת ושואלת "האם היא יותר יפהפייה ממני". מעלליה של מלכת ההרואין-שיק חוזרים אלינו, הפעם בלי השירה שלה, בשיר חלש בעל מקצב דאבי העונה לכותרת "What Katie Did Next".

(תוכן מקודם)

לחצן העזרה הראשונה שמלווה בכל מקום וזמן

לכתבה המלאה

פסוליה

הקטע היפה באלבום הוא ללא ספק הסינגל החדש, "Albion", שמציג גרסה רגועה, אינטימית ואינטיליגנטית יותר של דוהרטי. חבל שהדמות הזו נעלמת לחלוטין כששומעים את השיר החלטוריסטי "Sticks and Stones", בו חוזר המקצב הדאבי שפשוט לא מסתדר עם סגנון השירה של דוהרטי. וזה עוד עדיף על "Pentoville", קטע ראגאמפין ששר חבר של פיט מהכלא. זה נשמע זוועה, זה לא קשור לאלבום וזה פשוט מבאס.

דוהרטי מוכיח שוב שההייפ עליו מוצדק בחלקו - יש לו כמויות אדירות של כשרון. הבייבישמבלז יכולים להישמע מעולה, חבל רק שהם מתקשים, בין פרובוקציה אחת לסנסציה אחרת, להפעיל מנגנון של בקרת איכות. ללא איזה שישה קטעים, היינו מקבלים 40 דקות מפוצצות. תערכו לכם רשימת השמעה מהתקליט, ותיהנו מכל רגע.

בייבישמבלז, "Down in Albion" (הד ארצי, Rough Trade)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully