פליקס, חלפון הום

לא כל אחד יכול להיות קובי מידן; אפילו לא רפי רשף; גם לא לערוך שולחן לשניים, משל היה עינב גלילי. למזלנו, שירה פליקס, בתוכנית הראיונות הלילית "הסיפור שלי", מנסה להיות בסך-הכל שירה פליקס. היא לא מתיימרת לראיין כמו אחד מאותם מראיינים הרשומים למעלה. אם הייתה מנסה אחרת – מצבנו ברגעים האחרונים לפני השינה היה אנוש. כרגע, סתם קשה להירדם.

באולפן לילי רגוע וקלאסי, עם גוונים אדומים רכים, נרות דולקים ומרחק נכון בין המראיינת למרואיין, יושבת לה פליקס מול סיפור קטן ולא מתיימר, שלרוב לא אמור להשפיע בצורה זו או אחרת על חיינו האישיים, אלא מקסימום לתת לנו נושא טוב לחלומות ומחשבות. פליקס היא ללא ספק תלמידה מצטיינת, כזו שמכינה שיעורי בית במלואם, בזמן ובכתב ברור וקריא. בהתנהגות היא תקבל ציון א' וגם בסדר וניקיון. וזאת הבעיה. היא בסך-הכל בסדר, לא כמו הילדה שמנסה לפרוץ את המוסכמות ולעקם את השבלונה. בעזרת הצטיינותה בהכנת החומרים, ניכר עליה שהיא בעצם בינונית מדי. קחו לפליקס את קלסר הסיכומים ותעמוד מולכם מנחה נטולת כושר אלתור וראייה מרחבית ומעמיקה.

פליקס מציגה את המרואיין שלה בצורה בנאלית, חסרת מקוריות וחשיבה, תוך כדי שימת דגש על הדברים הכי פחות חשובים. נהוג לפרגן לאלו שמדברים עם האורחים בגובה העיניים, אבל פליקס מדקלמת אינטונציה הלקוחה מסרטי הדרכה לילדים מוגבלים. המודעות שלה לעובדה שצופים בה מדגישה חוסר מקצועיות וחוסר ביטחון והיא בעיקר לא זורמת, נעולה במקום מושבה, לא רוכנת, לא מתחברת, קשה לה לווסת את זרם השיחה. בנוסף, פליקס מפגינה התלהבות-יתר מתשובותיו של המרואיין. כשהיא שואלת, השאלה "נכונה" והיא תקבל את התשובה ושוב תשאל את השאלה שהייתה לה בראש או בכרטיסייה, אבל היא לא תפצח לעולם את האדם שיושב מולה ולא תעמיד אותו מול שאלה שאיש לא שאל, כדי לאפשר לו לנבור, להסס, לחטט בפצעי העבר.

"הסיפור שלי" מתיימרת להיות תוכנית אירוח אינטימית, המציגה סיפור אנושי המעביר רגש. כשמתוך המסך צץ לו מרואיין, אמנם עם סיפור נחמד, אך נטול קסם אישי, נשאלת השאלה האם אין סף קבלה למרואיינים. תוכנית מסוג זה אף חייבת להעסיק במאי רגיש במיוחד לדקויות. ואילו כאן, הקלוז-אפים ממוקמים במצבים הלא-נכונים בחוסר טיימינג מקומם וללא כל רגישות או חוש ש"הנה, זה בא". כדי לצפות במופע מסוג זה, אפשר לקרוא ראיון בעיתון. בשביל הסאגה הזאת לא צריך רדיו, בטח שלא טלוויזיה.

אתם רוצים להריח את הדם, הזיעה, לראות את ניצוץ הדמעה בעיניים, לשמוע את שינוי קצב הנשימות של אותו אדם ששופך את לבו? לא בסיפור הזה. הרי זה לא באמת הסיפור של אותו מרואיין חד-פעמי, מעניין או לא מעניין ככל שיהיה. זהו סיפורה של שירה פליקס. איך לעזאזל בחורה שלא מסוגלת לגעת ולהרגיש קיבלה תוכנית עם פוטנציאל בשעה כה אטרקטיבית לז'אנר? האם ערוץ טלוויזיה מכובד יכול להרשות לעצמו טעות פטאלית שכזו? כן, זו שאלה רטורית.