רוצח משעמום

כשפיפטי סנט הגיח ב-99' הוא לא היה ראפר מיוחד, אבל חיבבתי את הלהיט הפארודי שלו, "How To Rob" עם המאד ראפר, בו תיאר כיצד הוא מרוקן את כיסיהם של מפורסמי הראפרים. כשהתגלה לעולם מאוחר יותר ב-2003 עם "Get Rich Or Die Tryin'", חשבתי שהוא ההוכחה של אמינם וד"ר דרה לעליונותם העסקית על כולנו. תרגיל מתוחכם בו השניים אימצו לחיקם הממגנט את הראפר הכי בינוני וסתמי שאפשר, רק כדי להראות לכולם שהם יכולים להפוך אפילו אחד כזה לכוכב הפופ הכי מצליח ביקום.

כ"The Massacre" יצא השנה, חשבתי שהבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה יותר. סאונד ההפקות השמן של התקליט, שהשתלט כמעט על כל חלקת היפ הופ טובה בכל מועדון שהוא, בארץ ובעולם, הפך יחד עם מרעיו לג'י-יוניט את 2005 לאחת השנים הגרועות, אולי אפילו הגרועה מכולן, בתולדות הראפ.

ועכשיו הוא מוציא סרט, שמבוסס על סיפור חייו. סוחר סמים שהפך לראפר. מעניין, את הסיפור הזה עוד לא ראינו. ופסקול הסרט הזה, שנקרא על שם אלבום הפריצה שלו, וחלקו אינו מופיע בסרט אבל נכתב בהשראתו, יצא לחנויות, והפך בארה"ב ללהיט כמובן, בצמוד להצלחתו של הסרט. הוא כולל 14 שירים חדשים של פיפטי, חלקם לבד ואחרים עם ראפרים כמו חבריו לויד בנקס ויאנג באק, כמה אורחים נחשבים קצת יותר כמו מוב דיפ, נייט דוג ו-M.O.P, וגם מייס, בן טיפוחיו לשעבר של פאף דאדי, שהפך לכומר וחזר לגנגסטראפ, בהופעת אורח הזויה במיוחד. ארבעה שירים נוספים הם סולואים של בנקס, יאנג באק וטוני יאיו. רובם ככולם מתארים את אותו סיפור חיים מהסרט, את פיפטי כגנגסטר חסר רחמים, מאפיונר מתוחכם, אחד שלא כדאי להסתכל עליו לא נכון כי הוא יחורר אתכם קשות וכו' וכו'.

בהאזנות חוזרות לפסקול הזה אני מבין, שגם מהראפרים שהכי שנאתי בעולם לא יכולתי לקחת דבר אחד: הם עניינו אותי. אפילו מאסטר פי, ללא ספק סיפור ההצלחה הכי מסחרר בשנות התשעים של ראפר איום ונורא, ריתק אותי. האישיות, ההפקות והראפ שלו היו בלתי נסבלים, אבל לפחות סיקרן אותי להבין למה הוא כל כך הצליח, מה עבר לו בראש, מה גרם לו לתקתק.

פיפטי סנט פשוט לא מעניין אותי. האישיות, המוזיקה, הטקסטים, הפרייזינג העייף של הראפ שלו- כולם משעממים. נכון, הוא שרירי ואלים במציאות. אז מה? זה לא הופך אותו לאלים או מאיים מוזיקלית. אני מתכווץ בחוסר נעימות לשמוע אותו מסמפל את מרווין גיי ב"What If" ונותן לאחד מגדולי היוצרים בהיסטוריה את המגע הבינוני, המרדים שלו. בשירים כמו "When Death Becomes You " ו-"You A Shooter" הוא מאיים ברצח, אבל אותי הוא כבר הרג משעמום. הראפ המונוטוני שלו, שלא מתפתח לשום מקום מעניין טקסטואלית, ולא מביא בהגשה כל סוג של רגש, זעם והומור, לא מצליח אפילו לעצבן.

הוא נשמע כל כך מבושם מההצלחה שלו, שהוא מסוגל לכתוב שורה של שירים סתמיים ואף אחד לא ישים לב. ואתם יודעים מה? הוא צודק. זה עובד, זה נמכר בטירוף, וכל מי שאוהב אותו שם כזה קצוץ על מה ש"הייטר" כמוני כותב עליו. כל זה עדיין לא הופך את הפסקול החדש שלו למוצלח. זה רק הופך אותו לעצוב. עצוב שהשעמום השתלט על ההיפ הופ העולמי, הז'אנר שעד לפני כמה שנים לא הפסיק להשתנות ולגעוש מטסטוסטרון יצירתי, אפילו באזורים הכי מסחריים שלו. פיפטי מנסה כל כך קשה לשדר תדמית רעה, אבל מוזיקלית - הוא אפילו לא מספק את הבנאליות של הרוע. ההיפך. זה הרוע של הבנאליות.

50 סנט, "Music From & Inspired By The Motion Picture Get Rich Or Die Tryin'" (הליקון, Interscope)