עזבי הכל פמלה, ורשמי הפרטים

ערוץ הביוגרפיה, כאסוציאציה ראשונה, נשמע לך כמו תחנה-בת של ערוץ ההיסטוריה. אולם האמת היא שמדובר בנציג גאה של העידן הפוסטמודרני. שכן אם ההיסטוריה אמורה לשרטט נרטיב אחד מנומק (ובדרך כלל משרת אידיאולוגיה מסוימת), ערוץ הביוגרפיה מספר סיפורים-סיפורים. ג'יי-קיי רולינג ורמברנדט והארי טרומן, כולם זה לצד זה, בסרט נע של פרקים בני שעה אחת. הכל אישי. ערוץ הביוגרפיה לא מספר לך מה חשוב בעולמנו, אלא מי חשוב בעולמנו.

ולכן, אין צורך להתפלא כשמוצאים שם את פמלה אנדרסון. וכי מי יעז לערער על האקסיומה בדבר חשיבותה של אנדרסון לתרבות במאה ה-21, שלא לדבר על חשיבותה לתעשיית הפלסטיק? ובניגוד למבנה הנועז ושובר המוסכמות של הערוץ עצמו, הסרטים בו בדרך כלל ערוכים ומבוימים בשמרנות טלוויזיונית יוצאת דופן: מעקב כרונולוגי אחר הגיבור, ובמקרה שלנו – התפתחות הקריירה של פמלה מימיה כנערת פלייבוי, דרך שעותיה כנערת-מקדחה ב"שפץ ביתך" ועד שנותיה כנערת-סיליקון ב"משמר המפרץ".

וככל שחולפות הדקות, כך, ביחס ישר, מתעבות שפתיה של פמלה ועמק הסיליקון שלה הולך ומעמיק, עד שלא ניתן שלא להבחין (תרתי משמע) בחשיבותה ההיסטורית: שכן, פמלה לא סתם הגשימה את ייעודה להתקרב ככל שניתן לדמות הבימבו המושלמת, אלא היא היא הבימבו המושלמת. אם פעם משאת-נפשה של בלונדינית מושתלת חזה ברחבי העולם היתה להיות בימבו, הרי שבעידן אנדרסון, התהפכה המשוואה: משאת נפשה של כל בימבו היא להיות פמלה אנדרסון. ומה כל כך מרתק גברים בדמות הבימבו, סליחה, בפמלה אנדרסון? על כך עונה אחד מאנשי "משמר המפרץ" המרואיין בסרט: "בכל פעם שהיא עלתה על הסט, הכל התמגנט אליה. 'משמר המפרץ' היא סדרה טפשית, בלי עלילה. אבל פשוט כיף לצפות בה. זה יפה, זה נעים". והמשפט הזה גרם לי להרהר שפמלה היא האדם הנכון אך במקום הלא נכון. שכן האבולוציה של "כיף ונעים" מזמן עברה מסדרה בת שעה לערוץ שלם. ובמלים אחרות – הסרט של פמלה פשוט משודר באכסניה הלא נכונה. הרהרתי – ומייד העברתי לערוץ האופנה.

מהאירועים ההיסטוריים החשובים של השבוע האחרון: שמעון פרס עוזב את מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' חוצה את הקווים. ספי ריבלין מקבל תכנית אירוח אישית. וכמו שכבר אמרנו, בהיסטוריה הפוסטמודרנית – הכל אישי. אם היו מפיקים סרט על ספי ריבלין לערוץ הביוגרפיה, התסריט היה ברור כשמש: "רגע עם דודלי", "הבית של פיסטוק", פינה ב"זהו זה", תשדירי בחירות של הליכוד, דילוג קליל על פני 15 שנה, והופ - מנחה "בא רגוע". ובכן,"בא רגוע" היא מעוז יוצא דופן של שמרנות טלוויזיונית: ראיון, שיר, בדיחה המוקראת מטלפרומפטר, ראיון, וחוזר חלילה. כאילו מעולם לא חלפו על המסך סדרות ריאליטי, ג'יי לנו, דודו טופז וכו' וכו'.

ונשאלת השאלה, מי לעזאזל יכול, בישראל 2005, להעלות תכנית בפורמט כזה? והיכן יכול מנחה תכנית לשחרר בדיחה שמסתיימת ב"אם התחתנת עם שתי תימניות, קיבלת כבר את העונש שלך", לכנות את חבורת הנגנים באולפן באופן קבוע "תזמורת", ולהתגאות שהאורח הראשון שלו אי פעם הוא כבוד השר מאיר שטרית? אבל כשהמצלמה עברה על הקהל, היה נראה שבכל פעם שריבלין פותח את הפה, אנשים ממוגנטים אליו, ממש כמו חיילים נוטפי ליבידו שצופים במשמר המפרץ. אנשים בגיל העמידה, יש לציין. ואז נזכרתי שהדבר הזה משודר בערוץ 1. שכן האבולוציה של טלוויזיה שאבד עליה הכלח מזמן עברה מתכנית בודדת לערוץ שלם. והרהרתי לעצמי, שריבלין הוא האיש הנכון במקום הנכון, או יותר נכון ובניגוד לפמלה אנדרסון – הוא משודר באכסניה הנכונה. הרהרתי – ומייד נרדמתי על הספה.

לא יכול להיות שם פחות מתאים מאשר "עכשיו או לעולם לא" לסרט על הימים שלפני הכרזת המדינה ששודר בכ"ט בנובמבר בערוץ 2. כי שם כזה לנושא כזה, עשוי בטעות לזרוק אותך למקומות פוסטמודרנים של פרשנות חדשה לאירועים היסטוריים, בעוד שהסרט עצמו לוקה בשמרנות טלוויזיונית מבאישה: רצף אירועים כרונולוגי, עם היצמדות כמעט מוחלטת לעובדות היסטוריות, כולל המבטא האמRיקאי המעצבן של גולדה, והעקשנות הבן-גוריונית (החיננית, יש לציין) להשמיט המילה "את" ולבערה לחלוטין מהשפה העברית המתחדשת.

ולמרות הכל, יש משהו בסרט הזה שממגנט אותך אליו, לפחות כמו נציג ועדי עובדים לתכנית של ספי ריבלין. שכן אולי מה שדווקא מעניין אותך בסרט הזה הוא הסיפור ההיסטורי, שמעורב בסיפור האישי: בן גוריון נאבק בחבריו להנהגה, שחוששים להכריז על עצמאות. "ההצבעה נגדך היא הצבעה נגדי", הוא אומר לגולדה באחת הסצינות. גם בהיסטוריה הממלכתית, מסתבר, הכל אישי. "הוא חושב שהוא האיש הנכון במקום הנכון", אומר דוד רמז, המתנגד להכרזת המדינה. ולרגע נדמה לך שאתה בערוץ ההיסטוריה, או ערוץ הביוגרפיה, עד שלפתע – הסמליות מעולם לא היתה ברורה יותר - בעיצומה של הקראת הכרזת העצמאות, ממש כמה שניות אחרי "בארץ ישראל קם העם היהודי" – נקטע הסרט כדי שחלילה לא נשכח באיזו אכסניה הוא משודר, עבור מבזק פרסומות. ללמדך שבערוץ 2, גם סרט מהסוג שאבד עליו הכלח יעבור מייד אבולוציה לימינו אנו. אלא שבעוד אנו מצפים לפרסומות, התברר שהקטיעה נועדה עבור מהדורת חדשות מקוצרת, שעיקרה, כמובן, הבחירות המתקרבות. ואל המסך פורצים בזה אחר זה פרץ, שרון, פרס, נתניהו, מופז ושלום, וחוט שני דק נפרס במוחי בין בן גוריון מודל 48' לכל המתיימרים להמשיך את דרכו מודל 05', ובין הפורמט הטלוויזיוני המיושן, להווה שאין מנוס ממנו, שכן ממש כמו במקרה פמלה אנדרסון - אם פעם הטלוויזיה ניסתה לחקות את המציאות, היום המציאות מחקה את הטלוויזיה. ועל רקע היסטורי זה, קהל נכבד, תורכם שם בבית להכריע בבחירות הבאות – מיהו האיש הנכון במקום הנכון.