צ'יוואווה

הפתיח הגרנדיוזי של התוכנית הראשונה של בולדוג לעונה השלישית מבטיח התעמתות עם הממסד, לוחמנות, תעוזה, מקוריות. המוזיקה רועמת, הבולדוג נראה נושכני מתמיד, והנושא מבטיח: מערכת ההוצאה לפועל - הביורוקרטיה בהתגלמותה, הקפיטליזם בשפלו. כגודל הציפייה, גודל האכזבה. גיא מרוז נראה כאילו התעייף מהמלחמה בממסד ובביורוקרטיה, ובמקומה העדיף לעשות את מה שתרבות הטלוויזיה הישראלית עושה הכי טוב: לכתוב לעצמה שיר הלל.

כמעט כמו ב"יומטוב", גיא מרוז העלה לסדר היום בעיה חשובה, עם היבטים חברתיים, חינוכיים וכלכליים, רק בשביל לדון בה בשטחיות, לספוק כפיו בצדקנות, ולתת במה לכמה חברות מסחריות. בשביעות הרצון העצמית של מי שעומד מול הראי, הריע מרוז למצלמת התוכנית, שזכתה לתקריבים דרמטיים ולתאורה חגיגית. הו, מה רב כוחה של התקשורת, בישרה המצלמה, והצופים בבית נקראו לעמוד פעורי פה מול כלי הנשק המודרני, רב העוצמה והאומץ. אבל כמו כמו ב"יומטוב", גם בתוכנית הראשונה של בולדוג הכוח הזה לא היה אלא אשליה טלוויזיונית. במקום לטפל בנושא באופן מעמיק, רציני, מעורר למחשבה, ביכר מרוז לקיים מפגן ראווה טלוויזיוני נוסף.

הליך ההוצאה לפועל, והגוף שמנהל אותו, הם ממעוזי הביורוקרטיה הישראלית, האטומה, הקפיטליסטית. הוא משקף את הפערים הכלכליים, החינוכיים, את יחסי הכוח בחברה. אבל הבולדוג הלוחמני אינו תוקף את התנהלותו של הגוף המסורבל הזה, ובוודאי שלא את ההצדקות לקיומו. הוא מסתפק בהערה קצרה על התור הארוך המשתרך באחת מלשכות ההוצאה לפועל. התוכנית מטאטאת הצדה שאלות שאפשר להעלות בהקשר הזה, למשל מה אומר התור על התנהלות הגוף הזה, האם הוא משקף עלייה במספר החייבים? אבל מרוז מעדיף לא להיכנס לסוגיות הסבוכות האלה. במקום זאת הוא מוצא יעד נוח יותר, ושולח אצבע מאשימה כלפי עורכי הדין. הם, כמו שיודע כל נהג מונית, חמדנים ורשעים. פקידה במשרד עורכי דין אומרת לחייב שלא אכפת לה אם יתאבד בגלל חוב של 2,900 ¤, ומרוז אחז בראשו בתדהמה מעושה: מי היה מאמין? לפקידה לא אכפת! כשל נורא במערכת.

עיקר הביקורת של מרוז היא עורכי הדין, נושא מאוד פופולרי, ואולי אפילו נושא לביקורת מוצדקת. הבעיה היא, ששלושת עורכי הדין שלהם מוקדשת רוב התוכנית הם שליחים של הנושים, והם לא שונים משליחים אחרים שמפעילים נושים גדולים כדי לגבות חובות, כמו חוקרים פרטיים. ובעוד ששלושה עורכי דין סופגים קיתונות של ביקורת, הנושים – או לפחות מי מהם שהצטרפו לעשרות ימי התשובה - מקבלים פרסומת בחינם. דבריו של ד"ר רון חריס – שלפיהם החברות המסחריות מגלמות את העלויות הנובעות מהיעדר תשלום של חלק מהרוכשים, במחירים שהן גובות עבור המוצרים (ולפיכך אין הצדקה כלכלית מבחינתן לנקוט בהליכי הגבייה) - נזרקים לחלל האוויר, אך מרוז אינו תופס את הכדור. לא תודה. הוא יסתפק הפעם במסר קליט ובפרסומת לעצמו ולחברות המסחריות. הרי הן, בגדלות רוח, הסכימו לוותר לחייבים על חלק גדול מהריביות על חובותיהם במשך "עשרת ימי תשובה"! המלחמה בממסד תחכה הפעם: המדיה זקוקה לעוד תשואות. ואם אין ברירה, היא תמחא כף בעצמה.

בולדוג, ערוץ 8, שבת 20:40