2005 הייתה שנה מצוינת לנינג'ה טיון. סקירה מהירה מוצאת שם את "Love Is The Answer", אלבומו המקסים של דווייט טרייבל, שמשלב בין סול-ג'אז חם לגרוב היפ-הופי אפלולי; "Downtown Science", אלבומו השני של בלוקהד, שממשיך נהדר את המורשת של די-ג'יי שדואו; האלבום האפי שיצא לקולקטיב הנורווגי Jaga, הבכורה של Treva Whateva; ו-One Self, להקת הניו-סול של די-ג'יי ואדים. 2006 תפתח עם המבחן הגדול ביותר של הלייבל מזה זמן רב אלבום חדש ומצופה למקימי הלייבל והמגדלור היצירתי שלו, הצמד שהפך לשם נרדף לחדשנות, שהולכת צעד אחד לפני כולם, ג'ונתן מור ומט בלאק, הידועים בעיקר כקולדקאט.
ב-87' סיפקו קולדקאט שני הישגים ראשונים וכבירים. הם שיחררו את מה שנחשב לסינגל הברייקביט הראשון בהיסטוריה הבריטית, "Hey Kids, What Time Is It?", קולאז' מקורי של סימפולים כפי שלא נשמעו בעבר, והם יצרו את הרמיקס המהפכני לא פחות ל"Paid In Full" של הראפרים אריק בי וראקים, כשהם מסמפלים לתוכו את "אם ננעלו" בביצוע של עפרה חזה. הסימפול הזה, בתקופה שאף אחד עוד לא חשב שצריך לבקש רשות, הפיל עליהם את בצלאל אלוני, מנהלה של חזה המנוחה, ותביעה משפטית, שהציבה את נושא הסימפולים בחזית סדר היום. מאז מעטים מעזים להסתבך עם מושא הסימפול שלהם. אולם קולדקאט לא נתקעו בנקודה הזו, והמשיכו להטביע חותם כמפיקים שעמדו מאחורי סאונד האסיד-האוס המוקדם, שהשתלט על בריטניה במעבר מהאייטיז לניינטיז, עם "People Hold On", סינגל הפריצה של ליסה סטנספילד, ועם להיט הפופ ההיסטרי של הזמרת יאז, "The Only Way Is Up".
כשמולם עולם עמוס בציפיות, שיחרר הצמד את אלבומו השלישי, "My Philosophy" ב-93', ולמרות נוכחותה של גירסת הצ'יל אאוט המצליחה יחסית ל-"Autumn Leaves", האלבום הנינוח והלא מהפכני הזה, הביא איתו התרסקות מסחרית.
מוזיקלית זו הייתה ברכה. קולדקאט פסקו מלנסות לנפק שלאגרים ועברו לאמנות, מכל זווית שלא מסתכלים על זה. הם חדלו לעבוד עם חברות תקליטים גדולות, והתמקדו בנינג'ה טיון, הלייבל העצמאי שהקימו שלוש שנים קודם לכן. נינג'ה הפך לבית החם והסקסי של אמני היפ-הופ אינסטרומנטלים, אלקטרונאים ג'אזיים ויוצרי אמביינט, דראם-אנ'-בייס וברייקביט ניסיוניים. הלייבל היה מנותני הטון של המוזיקה האלקטרונית היצירתית בשנות התשעים, עם אמנים כמו אמון טובין, פאנקי פורצ'יני, די-ג'יי פוד, קיד קואלה, סינמטיק אורקסטרה ורבים אחרים. מעבר לצליל הייחודי, שהושפע מאמנות קאט אנד פייסט, חיבה לאלקטרוניקה עתיקה, ג'אז והיפ-הופ, נינג'ה פרצה גבולות בכל הקשור לחיבור בין מוזיקה לוויז'ואל, עם עבודות המולטימדיה המהפכניות של הקסטאטיק, ועם תוכנות יחודיות שפותחו לשימוש הציבור, כמו V-Jamm שאפשרה "לדג'ות" קטעי סרטים בסינכרון מושלם למוזיקה.
אם למישהו היה ספק עד כמה מגוון ופתוח הטעם המוזיקלי של בלאק ומור, הרי שרק היה צריך להטות אוזן לתוכנית הרדיו של השניים, שהחלה עוד ברדיו הפירטי של סוף שנות השמונים, עברה דרך קי אף-אם, הבי-בי-סי, ומשודרת מדי שבוע גם היום. אבל אולי הרגע המגדיר שלהם כדי-ג'יים מכתיבי טעם בעלי יכולת חיבור מדהימה בין ז'אנרים מוזיקליים וקטעים מכל התקופות היה סט בסדרת "Journeys By DJ's" שיצא ב-95'. נכון שמתוך 35 הרצועות שבו (שנדחקו ל-70 דקות של טירוף), הוא כלל גם חמש של קולדקאט עצמם, אבל באופן מוזר, כיצירה אחת ומגובשת, הוא היה ונשאר מוצלח יותר מכל תקליטיהם הפרטיים עד אז.
"Let Us Play", האלבום הרביעי של קולדקאט והראשון שלהם בלייבל שבבעלותם היה הפרוייקט הכי מאתגר שלהם. הוא כלל את קטע הקאט-אנד-פייסט שהיה מחווה לעצמם, "More Beats and Pieces", שהבהיר שוב את חשיבות היותם די-ג'יים ליצירתם הייחודית. הוא כלל גם את "אטומיק מוג" הפצצתי ואת "Timber" המשובח, והיו בו גם ג'לו ביאפרה ואמירות חברתיות שבאו לידי ביטוי בצד הוויזואלי, אבל החשיבות שלו היתה יותר צורנית מאשר תוכנית.
אל תפספס
לא מחוברים בזנב
בינואר 2006 עומד לצאת אלבומם החדש "Sound Mirrors", כשבפני קולדקאט עומד כבר מאבק מסוג אחר. זה המאבק בזקנה המוקדמת שכופה עליהם יקום האלקטרוניקה, שמתקדם תמיד בצעדים גדולים. זה קשה במיוחד לאלה שכבר רשמו על שמם מהפכות. הכמיקל בראדרז, שהוציאו השנה תקליט, יצאו מזה בכבוד, בעיקר בזכות ההצלחה המסחרית של הסינגלים מתוכו, אבל קשה לומר שהביקורות עשו להם הנחות. הפרודיג'י ספגו אש תותחים בשנה שעברה, והאלבומים האחרונים של האורב, אורביטל והפיוצ'ר סאונד אוף לונדון זכו להתייחסויות שוליות למדי. על המסלול האלקטרוני המהיר, אם אתה לא ממציא את עצמך מחדש, אתה יוצא בעל כורחך לפנסיה מוקדמת.
אז הבשורה הראשונה לגבי האלבום החדש של קולדקאט היא שלא, הם לא ממציאים את עצמם מחדש. אבל בניגוד לעמיתיהם לדור הניינטיז החדשני של הדאנס, קולדקאט לא מנסים להתחרות בקולגות הצעירות. הם פשוט מתמקדים ביצירת שירים שלא נשענים רק על הפקה מדהימה, אלא גם כתובים מעולה. הם סוף סוף השכילו ליצור אלבום שיהיה בנוי כמו הדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב, תוכנית רדיו, סוג של סט אקלקטי, גם אם השירים אינם מחוברים זה לזנבו של זה.
נכון, פתיחת התקליט אינה מזהירה. הסינגל הראשון מהאלבום, "Everything Is Under Control" עם מייק לאד וג'ון ספנסר (מ"הבלוז אקספלוז'ן") הוא קטע דאנס-רוק כוחני וסטנדרטי למדי, שבקלות ישתלב כבי-סייד של הכמיקל בראדרז. למרבה המבוכה, הרמיקסים של הסינגל, אלה של סוליד גרוב וטרוור ג'קסון, עולים על המקור. אבל אז מגיע דובדבן הגרוב הראשון באלבום - "טרו סקול", קטע דאנסהול בגוון הודי עם הראפר הבריטי רוטס מאנובה. מייד אחריו בא "Man In A Garage" עם הזמר ג'ון מתיאס, מעין שיר אינדיטרוניקה נוגה. "Walk a Mile" שאחריו הוא בלדת סול מרירה וחזקה, על מצע כלי מיתר אפיים. וכאילו כל הטוב הזה לא הספיק, אחריהם מחכה "מיסטר ניקולס", אחד הקטעים היפים אי פעם של משורר הספוקן וורד סול וויליאמס. בניגוד לחומריו האחרונים, שהתמקדו באזורי הרוק והדיסטורשן, הקטע הזה מושיב אותו בעדינות על אמביינט ג'אזי, והתוצאה מרגשת. "This Island Earth" עם זמרת הסול Mpho Skeef (על משבצת הזמרת הצעירה שעוד תשמעו עליה), מחבר דאב לאווירת ברוקן ביטס בריטית עדכנית, מבלי לקפוץ מעל לפופיק של המפיקים החמים שמתעסקים בז'אנר הבריטי הרותח הזה. זה לא שהכל מושלם כאן - "Just For The Kick" ו"בוגימן" הם קטעי אלקטרו-האוס פונקציונליים ותו לא. ועדיין, הם משתלבים מצוין בעריכה של האלבום. תוכנית רדיו כבר אמרנו. לקראת הסוף מופיע Fog, אחד מאותם יצורי כלאיים מעדות אנטיקון, שמשלבים בין רוק לואו-פיי להיפ-הופ נסיוני (גם לו יצא השנה אלבום מומלץ), והקטע שלו עם קולדקאט, הוא אחד המקסימים ששני הצדדים עשו.
אז זהו זה. "סאונד מירורז" לא יהפוך את העולם, אבל יש מצב שהוא יעשה לכם טוב על הלב יותר מכל אלבום שלם שקולדקט הוציאו עד היום. אלבום השירים הכי שלם ומוצלח של הצמד הזה הוא לא צעד חשוב לאנושות, אבל צעד אדיר לקולדקאט.
קולדקאט, "Sound Mirrors" (אם-סי-איי, Ninja Tune)