פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארבעים קילומטר בשעה

      יובל אביבי גמע את "אם יש גן עדן" של רון לשם, מסמך נגיש ומרגש על הלם הקרב שחטפה המדינה ביציאה מלבנון

      לקראת סוף ספרו "אם יש גן עדן", כותב רון לשם על דור לוחמי לבנון שהם "דור אחר, דור ששואל שאלות", ומאוחר יותר מרחיב את האמירה הזו לאמירה כלל ישראלית, כשהוא כותב כי "הכל התחיל מכאן. לא רק הגיבורים והסמלים, גם השבר בציבור, והפגנות המחאה, ושלום עכשיו...[ו]המחשבות על הסתמיות". הדברים האלו מוכרים בחברה הישראלית כנכונים יותר לגבי השלם שחלקיו הם כיבוש השטחים והשלכותיו ב-67', והטראומה שנותרה שותתת דם עד היום של 73'. דבריו של לשם בשלב מאוחר זה של הספר הם מעין סיכום חד משמעי של המסר השזור כחוט השני לאורך הספר כולו: משמעותם היא הצבת הימים האחרונים בלבנון כשקולים עבור דור זה לחוויה המעצבת שעיצבו מלחמות ששת הימים ויום כיפור עבור דור ההורים. למרות שהספר לא חף מבעיות, זה עובד, זה משכנע ובדרך זה אפילו מצליח לרגש.

      הספר הוא בעצם זיכרונותיו של לירז (ארז) ליברטי, מהתקופה בה היה קצין צעיר שעלה עם חייליו לבופור שבלבנון, הכתובים כמכתבים לחבר קרוב ועלום שם. אף שלשם מצהיר בסוף הספר כי הדברים לא נכתבו מניסיונו האישי, ניכר שהוא עשה עבודה רבה על מנת להבין את אורח החיים הקרבי במוצבים הקטנים, הגבריים כל כך, שהיוו את הקו בלבנון. בשפה רזה מאד, סלנגית ושגויה בכוונה תחילה, מתאר לשם במכתבים אלו את ההווי בתוך החבורה הקטנה שהופכת במהלך המסלול מאוסף שרירותי של בני אדם לגוש מלוכד של אחים, עד לרגע נטישת הקו ועזיבת לבנון. לשם לא חוסך מהקורא דבר: הקללות הנמוכות והדוחות, המשחקים המורבידיים שנוצרו כהגנה מפני הפחד והצער ותיאורים גרפיים ביותר של פציעות ומיתות. העולם שלשם מתאר הוא עולם מאצ'ואיסטי עד בחילה, בו "לירז" אינו יכול לשמש כשם של גבר כי הוא "שם של כוסית", ומי שתומך בשלום עכשיו הוא "קוקסינל מתלהב" ומסתכן בכך ש"כל המוצב יקרע [לו] את התחת". מי שמוביל את המגמה הזו הוא לירז עצמו, הקצין שמסמל עבור חייליו את הגבריות הנכונה, המסתערת קדימה, עיוורת וחרשת לתהיות ופקפוקים, מוכנה להקריב עצמה עבור המדינה.

      למרות כל אלו, לשם אינו שוכח לרגע שמתחת לחזות הזו מסתתרים ילדים מפוחדים בני תשע-עשרה, שהגיעו לשירות קרבי מתוך אמונה גדולה במערכת, ושנאלצים ללא כל הכנה פסיכולוגית מוקדמת לצפות בחבריהם, ילדים אף הם, מתפוצצים ונורים לידם. לצד הגזענות, ההומופוביה, האלימות והנאומים הגדולים בשבח המדינה והצבא, מחביא לשם כבר מתחילת הספר ציניות ואירוניה דקות. אלו הופכות בסופו של דבר למשבר גדול של החיילים, שמבינים כי שימשו ככלי משחק במערכה מיותרת, המתבטא בשטף מפתיע ומרגש של התלבטויות אישיות ומדיניות. אף כי עד סוף הספר לא ברור אם לירז עצמו השתכנע בחוסר התועלת ובאיוולת של המלחמה, חייליו נעים מצד לצד על קו התפר שבין המוכנות להקרבה העצמית לבין ייאוש מוחלט ותחושה של אבדן הדרך. ואפילו לירז, שבתחילת הדרך מזכיר את טרומפלדור ו"טוב למות בעד ארצנו", עובר מהפך מסוים ומאוחר יותר נואם על החשיבות שבהקרבה עצמית לטובת חבריך: את הסמל שמילאה המדינה, סמל שאבד ונשחק במציאות לא הגיונית תחת הארעיות של המוות, החליפה החברות.

      קיטש עם ערך מוסף

      לשם משחק בצורה מעניינת בתפיסת הגבריות הצבאית, כשהיא מתנגשת בפער הבלתי ניתן לתפיסה בין הגבורה בשדה הקרב לבין המוות שמתברר תמיד כמבזה וחסר תוחלת. הקודים החברתיים של החבורה הקטנה מתבררים ככיסוי שנועד להסתיר את העובדה שכל החיילים הם רגישים, מאוהבים וצעירים מכדי למות תמורת מטרה פאטה-מורגנית. על אף שזהו מסר מעט קיטשי ולעוס, לשם מצליח להשתמש בהווי אותו הוא מתאר ובתהליך שעוברים החיילים על מנת לתת לו ערך מוסף ומיוחד.

      התהייה על נחיצותם של הכיבוש והמלחמה והייאוש החברתי העמוק אינם סימנים חדשים שנוצרו בגין המלחמה בלבנון. אלו החלו כבר עם כתיבתם של לובה אליאב, עמוס עוז ואף בן גוריון לאחר כיבושי 1967, והגיעו לכדי מימוש סופי וכלל ישראלי במלחמת יום כיפור שגדעה את האופוריה הישראלית. הניסיון לתאר את דור לוחמי 2000 כדור שהביא את השינוי הוא שגוי, אך נדמה שלא לכך מכוון לשם. נראה שלשם אינו מזלזל כלל בתהליך שעברה ישראל בשנים שהביאו למלחמת לבנון, ומנסה להראות כיצד בני העשרים וחמש היום סובלים מאותו אובדן דרך ומאותו הלם קרב שישראל כולה סובלת מאז 1967. הפרק האחרון שלו עוסק בעזה, דבר שמגביר את החשד שלשם מנסה ללמד אותנו לקח חשוב. כך, למרות שלא בטוח שזהו "ספר" במלא מובן המילה, ונדמה שלשם כתב למעשה תמליל זיכרונות מנהמת הלב, הרי שכמסמך מונומנטלי, ארצי, נגיש ומרגש – הוא בהחלט עושה את העבודה.