אל תיתנו להם רובים

מקרה אהרן מגד מייבא אל הכאן והעכשיו שלי איזושהי ורסיה מרוככת עד מאוד של אותה דילמה אתית קלאסית שהטרידה את חלק ממעריציו וחוקריו של גוגול בערוב ימיו: הבנאדם כותב בחסד ואפילו אחראי על איזשהו מהלך או שניים בסצינה המקומית, רק שסט הערכים הפוליטיים-חברתיים שלו לא ממש מסתדר עם איך שאני תופס את המוסרי והנכון. בניסיון לכמת את הטיעון אפשר לומר ששאט הנפש שטקסט פוליטי פרו-ישראלי-יודוצנטרי של מגד האבא מעורר בקורא המכיר-בטעויותיה-של-התנועה-הציונית-ובחטאו-הפטאלי-של-העם-היהודי-כלפי-זה-הפלסטיני-ולכן-הוא-תומך-במדינה-פלסטינית-שבירתה-הנצחית-היא-מזרח-ירושלים-כולל-הר-הבית-ופינוי-כל-ההתנחלויות-בשטחים-ללא-יוצא-מן-הכלל-ולאלתר, עשויה להשתוות בעוצמתה רק לנפעמות שטקסט ספרותי של סופר הבית של מפא"י לשעבר עשוי להביא אליו.

יש שיגידו תודה אבל לא תודה. לא מדבשו ולא מעוקצו, בבקשה. אני חושב שאת המקרה הסבוך הזה כדאי לפתור בעזרת תורת היחסות המשפחתית. תראו את מגד הבן, מי שהחל רועה בשדות זרים ורעים גם פוליטית וגם ספרותית, בעוד אביו ממשיך ללא דופי לשנס מותניים ולשמור על כבוד המקצוע בבית. כך שבסיכומו של חשבון כנראה שרצוי בכלל להחליף את הכתובת לטרוניות ולחבטות לשוניות מאהרן אוכל הבוסר, לאיל קהה השיניים, מה עוד ש"עד הערב", נובלה חדשה מרגשת ועשויה היטב פרי עטו של האולד-מן העיקש, בהחלט צריכה לספק עבורו עוד זמן אוויר גם במרחב המחיה של אלה החולקים בגדול על הבנתו את המזרח התיכון.

הסיפור נפתח ב"תצא קצת, אמרה לי רוניה, מבלי להפנות ראשה אלי..." - מין משפט אקספוזיציה במסורת עגנון, המכיל בתוכו את תמצית העלילה כולה. המספר, גבר מזדקן וכנוע ש"התפוטר" מעבודתו במחלקה הביבליוגרפית בספריה הציבורית, נשלח אל הרחוב התל אביבי מבלי להבין את תכלית כוונתה של אשתו ומבלי לערער על רצונה. מרגע שהופעל הטריגר חסר הפשר הזה הוא מתחיל במסע איליאדי חסר כיוון, כששאלות רבות לגבי חיי האישות שלו, עברו, הוריו, חבריו ועבודתו מתחילות לקדוח בראשו.

מגד מצליח להעביר בצורה נהדרת את מצבו המנטלי המתכרסם של האנטי-גיבור שלו. משפטים ארוכים ומפותלים, רוויי ספקות והתלבטויות, מעצבים במדויק את חוסר האונים ההולך וגואה בקרבו ככל שמתארך היום. אותו אף-אחד-כל-אחד, כמי שחייו היו מאורגנים למופת כספרים על המדף בספריה הציבורית, עובר תהליך של איבוד עצמיות ושליטה על חייו אל עבר התלותיות המוחלטת במקרי. בלהט האירועים הוא טורף את הערכים שקידדו את חייו, ממציא לעצמו עבר בדוי של ניצול שואה, מאבד אמון באשתו עד שזו הופכת זרה לגמרי ומוצא את עצמו אשם אולי במותם של אביו ואשה נוספת. זהו סיפור שתחילתו במשפט סתום ופתרונו הנארטיבי סתום עוד יותר, ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל זה, על הדרך שבין שני קצוותיו הוא מגולל יום בחיי אדם שאין שגרתי ואין קיצוני ממנו.