1
זהו סיפור אמיתי. לפעמים בעצם כל הזמן, פחות או יותר הייתי רוצה שקטעים מהסיפור לא יהיו אמיתיים, אך הוא כולו אמיתי. אני חש צורך להדגיש נקודה זו של אמת - אמת מלאה - כבר מההתחלה, משני טעמים. הראשון הוא שכמה צירופי מקרים בסיפור עלולים להיראות רחוקים מהסביר, והייתי רוצה להדגיש שכל המובא להלן מתואר בדייקנות, כמיטב יכולתי: כל ציטוט, כל תיאור, כל פרט, מבוססים או על עדותי האישית, או על ראיון, מכתב, דו"ח משטרתי, או ראיה שהוצגה בבית משפט. אף שם לא הוחלף, אף פרט מזהה לא שו?נה. כל דבר שלא הייתי בטוח לגביו, השמטתי.
בטעם השני קשה לי עד כאב להודות. הטעם השני שבגללו אני טורח על הצהרת כנות פומבית שכזו הוא, שלפני זמן לא רב פוטרתי מאחת המשרות היוקרתיות ביותר בעולם העיתונות כתב ב"ניו-יורק טיימס מגזין" לאחר שפרסמתי כסיפור אמיתי מה שלמעשה היה בליל מטעה של עובדות ובדיה.
הפיטורים אירעו בפברואר 2002, זמן קצר לאחר שנתפסתי. שבוע לאחר מכן, ב-21 בפברואר, פרסם ה"טיימס" את דבר פיטורי במאמר בן שש פסקאות, בעמוד 3 בחלק א' של העיתון, תחת הכותרת "דבר העורך". בשורה התחתונה נכתב שלא אמשיך לעבוד עבור ה"ניו-יורק טיימס" משפט שנראה כמכת מוות לקריירת הכתיבה שלי.
וכצפוי, בשבועות שאחרי פרסום אותו "דבר העורך" הוקעתי בידי ה"וושינגטון פוסט", ה"שיקגו טריביון", המגזין "ניו-יורק", כתבה של "אסושיאטד פרס", תריסר אתרי אינטרנט, כמה עיתונים באירופה, במקסיקו ובאמריקה הדרומית, ובכתבה של ארבע דקות ברדיו הציבורי האמריקאי. כותב אחד תיאר את מעשי במילים "מלוכלכים", "יהירים", "מעליבים" ו"משחיתים", וסיכם בקביעה שראוי שאנשים כמותי "יישרפו באש הגיהנום של העיתונות".
על תוכנו של "דבר העורך" התבשרתי כמה ימים לפני פרסומו, וציפיתי לתגובות ברוח זו. כאשר מי מחברי אחוות העיתונאים כושל, חשוב שהמקצוע כולו יוכיח, כי בכוחו לגלות אכזריות ותקיפות כלפי אנשיו הוא לא פחות מאשר כלפי אחרים. לפיכך גיבשתי תוכנית התגוננות. עם פרסום המאמר אסתלק לי למעין שנת חורף זמנית: לא אשיב לטלפונים, לא אאסוף דואר, לא אבדוק דואר אלקטרוני. "דבר העורך", הנחתי, יתפרסם במהדורת האינטרנט של ה"טיימס" ב-20 בפברואר 2002, זמן קצר לפני חצות הלילה. אני מתגורר במונטנה, שם השעה מוקדמת בשעתיים מזו שבניו-יורק, לכן החלטתי לפתוח בשנת החורף שלי בשעה 10 בערב בדיוק.
פחות מתשעים דקות לפני שעת הניתוק, צלצל הטלפון שלי. עניתי. זה היה עיתונאי מה"אורגוניאן" של פורטלנד; שמו, אמר, מאט סאבו. הוא ביקש לדבר עם מייקל פינקל מה"ניו-יורק טיימס". נשמתי עמוקות, הקשחתי את גופי ואמרתי בנימת השלמה, "נו, ברכות. אתה הראשון שמטלפן."
"אני הראשון?" אמר. "אני מופתע."
"כן," אמרתי. "אתה הראשון. לא חשבתי שמישהו יטלפן עד מחר בבוקר, לאחר שהסיפור ייצא."
"לא," אמר לי, "הסיפור ייצא רק ביום ראשון."
"לא," אמרתי. "הוא יוצא מחר הוא כבר בדפוס."
"אבל אני עדיין כותב אותו," אמר, "לכן הוא לא ייצא עד יום ראשון."
"על מה אתה מדבר?" שאלתי.
"על מה אתה מדבר?" שאל.
"אני מדבר על 'דבר העורך'," אמרתי. "לא על זה אתה מדבר?"
"לא," אמר. "אני מתקשר בקשר לרציחות."
2
התברר שאירעו ארבעה מקרי רצח. הראשון התגלה בבוקר יום רביעי, 19 בדצמבר 2001, סמוך לעיירה וולדפורט שבמדינת אורגון, באגם בוצי כקילומטר וחצי מחוף האוקיינוס השקט. זו היתה גופת ילד קטן, שצף ופניו כלפי מטה, במרחק כמה עשרות סנטימטרים מהחוף הסלעי. השוטר ממשרד השריף שהוזעק למקום העריך שהילד היה כבן ארבע עד שש שנים. היו לו שיער בלונדי ועיניים ירוקות-חומות. הוא לבש רק תחתונים, לבנים עם פסים כחולים וירוקים, ושקל כעשרים וארבעה קילוגרם. הוא מת זמן לא רב קודם לכן, יום או יומיים לכל היותר.
על הגופה לא היו סימני זיהוי ולא נראו סימני פגיעה בולטים. איש לא דיווח למשטרה המקומית על היעדרות של ילד. כל הילדים שלא באו באותו יום לגני הילדים ולמועדוניות המקומיים אותרו. איש לא ידע את שמו של הילד. תצלום של הילד המת, שרוטש בטוב טעם - שערו פרוע, עיניו עצומות, שפתיו פשוקות מעט הופץ בכלי התקשורת המקומיים, בתקווה שמישהו יוכל לסייע בזיהויו.
תחילה הניחה המשטרה שמכונית סטתה מהכביש. גשר צר, השייך לכביש המהיר 34, חוצה את האגם, ששמו הרשמי לינט-סלו, והוא מוקף בכביש עירוני. ייתכן ששאר בני משפחתו של הילד, אולי תיירים, לכודים עדיין במכונית הטבועה על הקרקעית. בכך יש כדי להסביר מדוע איש לא בא לזהות את הגופה. אלא שעל הכביש לא נראו סימני החלקה, במים לא היה כתם שמן, ומעקי הבטון של הגשר היו שלמים לחלוטין.
ואף על פי כן, שלושה ימים לאחר מציאת הגופה, שלח משרד השריף המקומי צוות צוללנים למבצע חיפוש מתחת לפני המים, בתקווה לגלות רמז כלשהו לזהותו של הילד. סמוך לעמודי הבטון של גשר הכביש המהיר 34, בעומק של יותר משני מטרים, גילו הצוללנים ממצא מוזר לא מכונית, אלא ציפית של כרית. על הציפית היו הדפסי דמויות מסדרת הסרטים המצוירים "ראגרטס". בתוכה נמצאה אבן גדולה.
כעבור שעות אחדות, סמוך לצהרי היום, גילו הצוללנים ממצא נוסף. הפעם היתה זו גופת ילדה. היה לה שיער בלונדי ועיניים תכולות; היא היתה צעירה מהילד, אך היו לה אותו אף סולד מעט ואותן לחיים מלאות. גם היא היתה לבושה רק בתחתונים. כמו הילד, גם על גופה לא נמצאו סימני חבלה.
אך לקרסולה של הילדה היתה קשורה ציפית, הפעם עם הדפסי פרחים. בתוך הציפית נמצאה עוד אבן גדולה; כובדה מנע מגופת הילדה לצוף מעל לפני המים. לא היה ספק שגם הילד נקשר בצורה כזו, אך הצליח להשתחרר מהציפית שלו וצף על פני המים.
גילוי הגופה השנייה נתן את האות לחקירה הפלילית הנרחבת והמקיפה ביותר בתולדות מחוז לינקולן שבמדינת אורגון. כל ילד בעיירה וולדפורט, על אלפיים תושביה, נבדק. אף אחד מהם לא נעדר. כל תחנות המשטרה לאורך החוף המערבי דווחו אודות הגופות הבלתי-מזוהות. אף אחת לא הצליחה להביא ולו קצה חוט. סוכנים מהאפ-בי-איי חיפשו בכל מאגרי הנתונים הכלל-ארציים של ילדים נעדרים. לא נמצאו פרטים תואמים.
האווירה בוולדפורט היתה של בלבול ופחד. בכל מקום נראו קישוטי חג המולד, ושני ילדים מתו, ואיש לא ידע אם הרוצח הוא אחד משכניו או לא. כמה תושבים הניחו פרחים ומכתבי אבל לאורך הקיר התומך של גשר כביש 34, ומאותו רגע נדמה שתושבי המקום אינם יכולים לחדול מכך. חיש מהר נערמו על הגשר זרי ורדים, מכתבים בכתב יד, בלוני הליום, פסלוני מלאכים עשויים חרס, ובובה גדולה ומתנפחת של בארני הדינוזאור.
לבסוף זוהו השניים בידי דניס תומפסון, שהיתה השמרטפית של הילדים. היא טיפלה בהם, סיפרה תומפסון לחוקרים, במוצאי שבת, 15 בדצמבר, ארבעה ימים לפני מציאתה של הגופה הראשונה. היא ראתה את תצלום הילד שפורסם בכלי התקשורת. בעלה התקשר למשרד השריף, וזמן קצר לאחר מציאתה של גופת הילדה, הלכו בני הזוג למכון הפתולוגי וזיהו את הגופות.
הילד, הודיעו השלטונות, הוא זאכרי מייקל לונגו. בעוד שבועות אחדים היה אמור לחגוג את יום הולדתו החמישי. הילדה היא אחותו הצעירה, סיידי אן לונגו, בת שלוש וחצי. מבית המשפחה נעדרו עוד אחות אחת, מדיסון ג'ין לונגו בת השנתיים, והורי הילדים מריג'יין איירין לונגו, בת שלושים וארבע, וכריסטיאן מייקל לונגו, בן עשרים ושבע. המשפחה התגוררה בניופורט, מרחק כעשרים קילומטרים מצפון ללינט-סלו. בני משפחת לונגו היו חדשים באזור; שלושה חודשים קודם לכן עברו לאורגון מאוהיו.
מקום הימצאם של שלושת בני משפחת לונגו האחרים לא היה ידוע, וגם לא אם הם חיים או מתים. אך לשמרטפית היה מידע נוסף. דניס תומפסון סיפרה לחוקרים שאכלה ארוחת צהריים עם כריסטיאן לונגו ביום שבו נמצאה גופת בנו. הם נפגשו ביום רביעי בשעה שתיים אחר הצהריים שעות אחדות לאחר שזאכרי צף על פני המים בלינט-סלו בחנות הכלבו של פרד מאייר, שם עבדו לונגו ותומפסון. באותה שעה טרם נודע לתומפסון דבר הימצאו של הילד, וככל הנראה, גם לא ללונגו.
למעשה, כפי שסיפרה תומפסון במשרד השריף, במהלך הארוחה גילה לה לונגו שאשתו עזבה אותו למען גבר אחר. מריג'יין לקחה את שלושת ילדיהם, סיפר לונגו, וטסה למישיגן. הידיעה נפלה על תומפסון כרעם ביום בהיר; היא ובעלה היו מיודדים עם בני הזוג לונגו ולא חשו שדבר מה אינו כשורה.
השוטרים מיהרו לערוך חיפוש במקום מגוריהם הידוע האחרון של בני משפחת לונגו, בדירה שכורה בבית משותף במפרץ יקינה שבניופורט. הרושם היה שבני המשפחה עזבו בחופזה. מנהל הבית המשותף לא קיבל הודעה; שכר הדירה לא שולם. הרהיטים שהושכרו עם הדירה נותרו במקומם, אך כל שאר חפצי המשפחה נעלמו, פרט לשתי בובות בדמות בעלי-חיים הכלב קליפורד וסקובי-דו שנמצאו באחד הארונות. מקלט טלוויזיה ותנור מיקרוגל שהיו שייכים לדירה נעלמו. לא היה כל סימן לכריסטיאן לונגו, לאשתו או לילדם הקטן.
מרבית חפציהם האישיים של בני המשפחה, כולל בגדי תינוקות, תצלומי משפחה, בגדי נשים, וארנק שהכיל את רשיון הנהיגה של מרי-ג'יין לונגו, נמצאו במכולת אשפה סמוכה. בתצלומים נראו ילדי משפחת לונגו מאושרים ובריאים.
למחרת החיפוש בדירה ערכו צוללנים חיפוש במים בחזית הדירה. זה היה ב-27 בדצמבר, שמונה ימים לאחר מציאת הגופה הראשו