סארטר לא היה בא

אני לא אוהב את משחק המחשב "טומב ריידר". למען האמת, אני מתעב אותו. לא סיימתי אותו. לא הגעתי אפילו לחצי. היה בו משהו כל כך מונוטוני ומדכא, כל כך שטאנצי ומעיק, שבשלב מסוים פשוט ברחתי בחזרה אל הפלייסטיישן, אל ה"קראש בנדיקוט" שלי. לא עזרו נסיונות הבהרה ושכנוע מצד ידידים שיודעים מה טוב. אני ומשחק המחשב הזה היינו אחד לשני כזרים.

"טומב ריידר", הסרט, הוא הבן של משחק המחשב המשעמם הזה. אבל הוא גם הבן - הרוחני - של סדרת סרטים שכולנו ראינו: סדרת "אינדיאנה ג'ונס". כמו "המומיה", שבאה עלינו לטובה פעמיים בשנתיים האחרונות, שואב הסרט החדש השראה כה רבה מסדרת הסרטים המיתולוגית ההיא, עד שנדמה לעתים כי אנחנו צופים בפרק נוסף מתוך עלילות הריסון והכובע. אלא שאז אנחנו נזכרים שסרטי אינדיאנה ג'ונס היו סרטים טובים. "טומב ריידר", לעומת זאת, הוא סרט רע מאוד.

יש לו דווקא נתוני פתיחה מרשימים: עלילה מופרכת, דיאלוגים עייפים ושחקנים משעממים. מה עוד אפשר לבקש מסרט פעולה מצוין? הבעיה היא שגם החלקים שאמורים להחזיק את הסרט מדדים בקושי. האפקטים אפילו לא מתיימרים להיות "החידוש האחרון בתחום ההדמיה הממוחשבת". סצינות האקשן עייפות ומלהיבות בקושי. והדמויות, אוי, הדמויות. שאלו נא, למה לא נרצה את אלכס הקטן והמסכן מת? למה נקווה כל כך שיינצל? האם בשל האישיות הנעלה שלו? או שמא בשל הפוסטמה ההיא, לארה קרופט, שאוהבת או שאינה אוהבת אותו? ואני אומר, לך תמות.

העלילה בקצרה: אביה המת של לארה קרופט דאג טרם מותו שבתו תמנע מכדור הארץ חורבן. עכשיו אסור לה ולאקס שלה, אלכס, לתת לכת דתית מסתורית להניח את ידיה על כל חלקיו השבורים של "משולש האור", היוצרים ביחד סוג של מכונת זמן אלוהית. האם היא תצליח במשימה? טוב, אני לא אקלקל לכם את הסוף. אין צורך, הוא כבר מקולקל.

איפשהו באמצע הסרט התחלתי להרגיש כמו במשחק המחשב ההוא - די כבר, רוצה הביתה. או לפחות לישון. ואז שאלתי את עצמי, בחייך, למה אתה כל כך סובל? בסך הכל סרט קיץ גרוע, מה העניין? לפתע הבנתי את גורלו של מי אני מבכה: גורלה המר של אנג'לינה ג'ולי, הפוטנציאל המהלך הזה, שריפדה אמנם את חשבון הבנק - ואת החזה - אבל עשתה טעות גדולה. ג'ולי משחקת כאן כל כך רע, שפשוט בא לבכות. נותר רק לקוות, בשבילה ובשבילנו, שהבחירה הקרייריסטית הבאה שלה תהיה משהו בלי מבטא בריטי.