הנס-פטר לינדסטרום (Lindstrom) ו"פרינס" תומס הרמנסן (Prins Thomas), שכפי שניתן לנחש משמם הם ממוצא סקנדינבי, ליתר דיוק מנורווגיה, הם הלחמניות הלוהטות של הרגע בתעשיית המוזיקה האלקטרונית, עם קונצנזוס נדיר שמשתרע מחובבי האוס, דרך לוחמי אלקטרו ועד לחתולי הניו-ג'ז של ג'יילס פיטרסון.
לינדסטרום ותומס הם צמד שנבירה בתקליטים ישנים היא תחביבו, וציטוטים והומאז'ים ברוח הפוסט-מודרניזם הם מטרתו. המוזיקה שהם מייצרים נעה בתפר שבין הרמוניות הג'ז-Fאנק והאלקטרוניקה הניסיונית של שנות השבעים וצפונה, בואך האיטלו-דיסקו האלקטרוני ופסקולי הסרטים של שנות השמונים. אם נשתמש בכימיה כמטאפורה, לינדסטרום ותומס מצליחים לזקק מהתקליטים שהם שמעו אלמנטים בסיסיים ומאפיינים שונים, וליצור מהם תרכובת חדשה, שלא תחקה את המקור אלא תתמקד בהבלטת אלמנט מסוים ובפיתוחו. במקרה שלהם זהו הגרוב וזו הפאנקיות, שמתבטאים בתיפוף מפותח בקצב רפטטיבי, אבל תוספות רבות של נגינה חיה, בין אם אלה כלי הקשה, גיטרה, באס או סינתיסייזר, כולם מוקלטים מעל הקצב בלי עריכה ממוחשבת ש"מיישרת" את הביצוע.
רימיקסים של לינדסטרום ופרינס תומאס החלו לטפטף לפני כשנתיים, לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד, עד שלאחרונה הפכו לשיטפון. רוב הטראקים ארוכים באופן יוצא דופן, בין 7 ל-10 דקות. קשה גם לומר שמדובר בפצצות לרחבות הריקודים - רובם מתאפיינים בקצב איטי יחסית, לא משהו שממש אפשר לרקוד במקדשי הנרקוטיקה הקרויים מועדונים, אלא יותר בכיוון של מוזיקת רקע להאזנה ביתית, לפני המסיבה או אחריה. מהסוג שמבקרי מוזיקה נוטים לעתים לתייג כ"אפוס" ולשבח כ"מלאכת מחשבת של בניה איטית מינימליסטית". כך או כך, זה איכשהו תפס חזק על רחבות הריקודים המעודכנות באירופה, כאשר גם ישראל אינה יוצאת מהכלל בעניין זה. ללא שם רשמי, הצליל האופייני של לינדסטרום ותומס כבר הספיק להיות מוגדר כ"דיסקו קוסמי" או "ניאו-דיסקו", ומטעמי התחשבות עוד חסכתי מכם את הצירופים שמכילים בשמם יותר משלושה ז'אנרים במקביל.
אולם לא רק הרימיקסים היו חשובים בהפיכת לינדסטרום ופרינס תומאס לשמות לוהטים. בד-בבד יצאו גם מספר סינגלים מקוריים שלהם, המוצלח שביניהם הוא "I Feel Space" של לינדסטרום עצמו - קטע דיסקו-חללי אינסטרומנטלי מדהים שזכה לעלות על פטיפוניו של כל די-ג'יי המכבד את תוארו בתקופה האחרונה.
תה צמחים
וכעת, כמו שקורה הרבה ליוצרים שעוררו עניין וסקרנות בשלב הסינגלים, הגיע השלב לעלות עם הגלשן על גל ההצלחה ולעבור לשלב הבא. השניים חברו לאלבום בכורה משותף, וכאן מתגלה במערומיה האמת שמאחורי מסך ההייפ. לינדסטרום ותומס בחרו ללכת על המניה הבטוחה, והעמידו כאן אלבום שמרני. רבותיי, יש לכם כאן עסק עם צ'ילאאוט. צ'-י-ל-א-א-ו-ט. מוזיקת מעליות. אותה מוזיקה שתלך טוב בבית-קפה גם עם צעירי האספרסו המעודכנים, וגם עם הסבתות שבאו ללגום תה צמחים. הנה דיסק חדש שיתפוס את מקומו ליד אייר, זירו 7, רויקסופ, נובל וואג ודומיהם.
האסוציאציה המיידית בהאזנה להאלבום הזה, היא אלבום הבכורה של הצמד הניו יורקי Metro Area שיצא לפני שלוש שנים. אבל Metro Area יצרו אלבום עשיר, מהודק, שלא נח לרגע ומשאיר אותך ערני ומופתע מכל שיר. האלבום של לינדסטרום ותומס עושה ההפך - שומר על תימה מוזיקלית מרכזית אחידה לאורך מרביתו, ולבסוף מרדים אותך ברכות. זה לא שיש לי בעיה עם יצירות ארוכות ומונוטוניות, אולם האזנה לאלבום הזה הולידה אצלי בעיקר פיהוקים בלתי-נשלטים. המוזיקה שלינדסטרום ופרינס תומס מציעים כאן משולה בעיני לצמר גפן מתוק - מרחוק זה נראה מפתה ומעורר תאבון, נגמר ממנו די מהר, ואחר כך נשאר טעם-לוואי.
אם אתם בקטע, עשו לעצמכם טובה ותתמקדו בשלל הרימיקסים של הצמד, או חכו שייצא ביום מן הימים אלבום אוסף של כאלה (כמו שיצא לטיפשווארץ, למשל), שכן רוב הרימיקסים שלהם עד כה בהחלט מתעלים על החומר המקורי באלבום הבכורה. על הדרך, פרגנו לעצמכם גם את Metro Area, אם עוד לא עשיתם זאת, ותיווכחו כיצד מייצרים אלבום של דיסקו חללי מעודכן, שמהנה לשמיעה מתחילתו ועד סופו כיצירה שלמה.
לינדסטרום ופרינס תומס, "Lindstrom & Prins Thomas" (יבוא, Eskimo)