ספי ריבלין אמור להילחם בעצביו הרופפים באמצעות תוכנית הבידור החדשה שלו, ולהוריד בדרך גם את מפלס הג'ננה הלאומי, עם קצת ראיונות והומור. קצת מוזר, כי לריבלין אין תדמית ממש עצבנית, למרות שהוא נורא משתדל למתג את עצמו ככה. היפראקטיבי ומוכה-תימהון תמידי, זה כן. אבל עצבני? כשאני חושבת עצבני אני חושבת נתן זהבי, אפי בירנבוים, לימור לבנת. ספי ריבלין? אומרים לי ספי ריבלין, אני חושבת פיסטוק. תשדירים של לוטו. אולי איצ'ה, גג. עצבני? נו. מכל מקום זה רעיון ממש נחמד. הביצוע, לעומת זאת, ממש לא.
זה מתחיל באולפן כל כך מכוער שזה כבר מסנוור, עם להקת בית שלא טרחו אפילו להמציא לה שם, והיא נקראת בפשטות "הלהקה", ככל שאפשר לקרוא לגיטריסט משועמם ובחור שלומד לפסיכומטרי בין ההקשות שלו על התופים "להקה". מילא, אמרתי, חסכוני. את הגישה החסכונית ממשיכים כמה מערכונים שאולי היו מצחיקים מישהו בימי "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי, והסטנדאפיסטית הדתיה הדר גלרון, שהתעלתה על כל הפיתומים שעשו לעצמם בושות בפינה אצל יאיר לפיד אי פעם. לקהל לא היה כוח אפילו לצחוק ממנה בשביל הנימוס, אבל אני מניחה שבסוף שילמו לה בקילו ערמונים כשרים והיא הלכה לביתה שמחה וטובת לב. לא ברור בכלל מי צריך אותה, כשהמונולוג של ספי לבדו מכיל חומרים משובחים כל כך, ואני מצטטת: "יש לי חבר שכל כך מפחד ממחלות, שהוא אוכל שניצל עם קונדום". כן, שוב שפעת העופות. תגיד אחשלו, מי כותב לך את הבדיחות, ועד כמה אתם מסוכסכים?
ישראל 2005, וכאילו לא עבר קרוב לעשור מאז ישבתי כנערה פוחזת בקהל תוכנית האירוח של מירי שילון, זאת עם הספות הלבנות ופסנתר הכנף הכי לא קשור בעולם. לתומי סברתי כי חשכת הימים הארורים הללו מאחורינו, אבל הערוץ הראשון, יקום זוועתי מקביל שלעולם אינו חדל להפתיע, הביא לי מאז את מיכל זוארץ ויהורם גאון, ועכשיו הוא מרענן עם ספי ריבלין שמנחה תוכנית בידור בניחוח נפטלין כבד. הבעיה האמיתית היא שלממלכתיות הדביקה והמתחנפת של יהורם תמיד יהיו יותר קונים (במיוחד עכשיו כשהוא בערוץ שתיים), וזוארץ עושה חצי מהרייטינג שלה רק מצופים המומים שיושבים מולה עם הגבה למעלה, לא מאמינים שמישהו אשכרה אישר לשידור את מסיבת הגן ההזויה הזו שהיא מנחה. בניגוד אליה, תוכניתו של ספי כה אנמית שהיא לא זוכה אפילו להתקטלג תחת "תאונה טלוויזיונית" וליהנות אגב כך מצומי של מבקרים נטולי רחמים. התחושה היא שמשהו כאן פשוט נפל בין הכיסאות, וחבל, כי זה מלכתחילה לא הוגן שמשדרים אותך מול יאיר לפיד ומשחק מכור. זה גם לא כל כך הוגן להיות בערוץ 1, מזפזפים סדרתיים לא ממש סופרים אותו בתור אופציה, וספי אחלה קומיקאי, הוא לא אשם שהבדיחות שכותבים לו הן נעלי בטון לשחיין מצטיין. גם מהנון-גגים האלו הוא מצליח להוציא את המיטב, חבל רק שהתוצאה הסופית לא עוברת אף פעם את סף הגיחי-גיחי, לפחות לא בעיני אנשים שכבר דרכו בטכנולוגיה המתקדמת של ערוץ שתיים לפני כן, אם לא בתוכניות אירוח מחו"ל. חבל שמנהלים שיחות לא מעניינות עם האורחים, חבל שלא משקיעים קצת יותר במערכונים ובצורה הכללית העייפה.
ואולי, בעצם, כל זה מכוון? ספי לא רוצה שנתעצבן, הרי, לכן הוא פשוט מנחה כדור שינה טלוויזיוני, כזה שיכניס את צופיו לקהות חושים מוחלטת. באופן אישי אני יכולה להעיד שזה עובד: בפעם הבאה שתרגישו את העצבים שלכם מפעפעים, פשוט תתיישבו מול "בא רגוע", ותוך כמה דקות תתכסה תודעתכם בערפל נעים ותרגישו מנומנמים עד מאוד. שום דבר לא יעצבן אתכם יותר, להפך- תחוו רגרסיה נעימה לשנות השמונים המוקדמות, ומשם כמעט בחזרה לבטן של אמא שלכם. שתי דקות אחר כך תירדמו יופי, באמת, לא תדעו אפילו מאיפה זה הגיע. אולי בכל זאת עם ישראל צריך יותר תוכניות כאלה.
"בא רגוע", ערוץ 1, יום ב' 21:45
פיסטוק חלבי
רות קנאל
6.12.2005 / 9:12