ג'ה אלוהינו, ג'ה אחד

מהרגע ששמעתי על מתיסיהו, האיש והתופעה, ועד לרגע בו הקשבתי לו לראשונה, כל מה שעבר לי בראש היה פקפוק אחד גדול. כל הסיפור נשמע כמו גימיק, על סף הבדיחה. חסיד אמריקאי בן 26 עם זקן ארוך ושטריימל, שהפך לכוכב רגאיי והיפ-הופ, שר טקסטים יהודים דתיים, ובסוף עוד עושה פוגו על הקהל. אני מוצא את זה מטריד, שאותם אנשים שיראו בו משהו קו?ל, יסתלבטו באותה נשימה על חשבון אוף שימחעס. אותם אנשים, קרוב לוודאי, גם לא יתעניינו באותה מידה במיני-כוכב מקומי כמו עדי רן.

המוזיקה של מתיסיהו מזכירה לא מעט את שתי הדוגמאות האחרונות בשילוב עם שוטי הנבואה, אבל עם השפעות רגאיי אותנטיות של הקונגוז ומקס רומאו, פלוס הסאונד של להקות רוק מיינסטרים אמריקאיות כמו דייב מתיוס בנד והוטי אנד דה בלואופיש. מתיסיהו הצעיר מרד בהוריו, הפך להיפי ונדד כמעריץ מושבע אחרי הופעות של הגרייטפול דד ומאוחר יותר Phish, השפעות שניכרות הן באופן כתיבת השירים ובמוזיקאים שבחר לנגן איתו. בבגרותו הפך לאחד מחסידיו של הרבי מלובביץ', הוציא אלבום אולפן שהפך לקאלט, עובד בימינו על אחד חדש עם ביל לאסוול, ושיחרר השנה את אלבום ההופעה "Live At Stubbs". עכשיו, רגע לפני שהוא נוחת להופעות מתבקשות בארץ (בצמוד ללהקת בית הבובות), אלבום ההופעה הזה הוא הזדמנות לעמוד על טיבו, מעבר לכל מה שאנחנו כבר יודעים עליו.

אז ככה – קודם כל, ראפ זה לא. רגאיי בהחלט, אבל למרות קטעי דיבור, שגובלים יותר בספוקן וורד, עבודת ביטבוקס מגניבה מאוד וקטע אחד נחמד של ראפ פר-אקסלנס (בשיר שגם נקרא "ביטבוקס"), מתיסיהו אינו ממש ראפר. דבר שני – איזו סיבה ישנה בעצם להסתכל עליו בעין מוזרה? הרי גדולי הרגאיי, אלה עם הדרד-לוקס (מה שנקרא כאן ראסטות) ובלי השטריימל, אחד בוב מארלי למשל, שרו על אהבת ג'ה והשתמשו בסמלים המוכרים לנו ובראשם "ציון". אז מה בעצם מוזר כל כך בקיומו של כוכב רגאיי יהודי-דתי? האין זה הדבר המתבקש ביותר בעולם?

אני יכול להעיד על עצמי, שאני לא איש דת גדול, בלשון המעטה. אבל כשמישהו מאמין ומשכנע אותי באמונתו, בין אם זה פרינס ששר על אהבת ישו או מארלי זצ"ל על ג'ה, אני מתרגש. או במילים אחרות: המתיסיהו הזה מזיז לי את הלב. גם אם לא אניח בזכותו תפילין, הזמר ששר באלבום ההופעה הזה כל כך כריזמטי ומקסים, שקשה שלא להתמסר. הטקסטים שלו אינם שונים בעצם מרוב שירי הרגאיי הרוחניים המוכרים לנו, רק שהם כוללים נוכחות מוגברת מתמיד של העם היהודי וסמליו, ובראשם בית המקדש וביאת המשיח. הוא מצטט את ספר תהילים והעולם החסידי, מעוניין להפיץ אהבה מחד, וחולם על הימים היפים, לשיטתו, של המלך דויד. כשהוא מתעסק בזה, ושר על "האויב" (כמו בשיר "Refuge"), זה לא תמיד נעים לשמוע, אבל זה לא שונה מכל שיר רגאיי מיליטנטי אחר שמגיע מג'מייקה.

שיר כמו "Close My Eyes", למשל, משלב בכזאת עוצמה בין שירת ראגא מהירה למהלומות רוק של הלהקה, שברור שהאיש אינו גימיק. מתיסיהו משלב נגיעות של חזנות בשירה שלו, ולא פעם מזכיר דווקא את המלודיות וההגשה של סולני להקות סקא-פאנק אמריקאיות. בקיצור, לטוב וגם לפחות טוב, הבן אדם מרתק. אז אולי לא אחזור בתשובה בזכותו, אבל כשמתיסיהו שר, אני מאמין.

מתיסיהו, "Live At Stubb's" (אן-אם-סי, Epic)