טקסט שמעניין שישה אנשים

פעם נהגו להאשים את התקשורת, בבועתיות שמאלנית וצינית שלא רואה מטר מעבר לגבולות תל אביב. נראה שהיום, כשההתעסקות בקקה המקומי יצאה לכאורה מהבון טון, היא מהגרת מידי יום למדורי הברנז'ה שצצים תחת כל פורטל רענן (מי יותר, מי פחות) ומתפשטים בזריזות של שתן במכנסיו של ילדון מפוחד. אתרים המלאים להתפקע בעיסוק אובססיבי בכל רסיס רוק שניתז מפיו של כתב מקומון זה או אחר, בכל תזוזה של תחקירנית ממגזין אחד למשנהו, בכל אירוע שמוזינג עתיר קישים ואנשים שאיש לא מזהה ברחוב. ידיעות על שוכני הביצה העיתונאית הדלוחה, שמעניינות רק את שוכני אותה ביצה, זוכות להתייחסות עיתונאית נמרצת הכוללת כמעט תמיד את אחד משני החשודים המיידיים: "אין תגובה" ו"אנחנו מברכים על הצטרפותה של ____ ומשוכנעים שנכונה לנו עבודה משותפת פורייה".

בראשית היה "העין השביעית", כתב עת של אנשי תקשורת על התקשורת שהציע פרספקטיבה ביקורתית על עבודתם קשת היום ומרובת הלבטים של העיתונאים והיה נחלתם של מביני דבר ועניין. אחר כך בא "נמר של נייר", עלון עדכונים יומי שהגיע למערכות עיתונים, משרדי פרסום וכאלה, תפוצתו באמצעות הפקס, ואולי היצירה הספרותית המרשימה ביותר שניפקה המדפסת הטלפונית הזו למערכות תקשורת, ובעקבותיו צעד "אייס", אתר הברנז'ה הראשון שקיבץ את הקולגות לפורום אינטרנטי רכלני, קפיטליסטי ומעודכן.

ימי הזוהר האמיתיים של האוננות התקשורתית הגיעו עם "מי נגד מי", המדור של עיתון "העיר", ונדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה מדור פנים-ברנז'אי קיבל במה בכלי תקשורת מרכזי וכללי. עם קריסת המדור קצת לפני שהמקומון של השכונה קרס בעצמו, נפער חלל בלבם של המוני עיתונאים (גם במושג הזה, בינינו, חל פיחות), שחשו כי הנהלת בית הספר סגרה להם את העיתון, ואיזה מקום יהווה תחליף טוב אם לא האינטרנט בו לכולם יש במה, זכות דיבור וטוקבק.

פריחת אתרי הברנז'ה (הכוונה בעיקר לאתר האינטרנט של מעריב ו-וואלה!, שמיד קפץ בעקבותיו) והעיסוק החטטני של העיתונאים במתפרסם בהם, מוכיח את נכונותה של אמירה שחוקה נוספת: מאחורי כל עיתונאי המסקר את הידועים בציבור מסתתר סלב וואנבי. הקו בין טאלנטים לעיתונאים מזמן לא היה דק יותר. כל כתב רכילות חושק בלייט נייט, שורה בפרסומת לביטוח רכב או חיקוי בתוכנית טלוויזיה. כל כתב פוליטי ישמח לתוכנית בוקר, וכל עורכת משנה רוצה את התמונה שלה באינטרנט ואת השם שלה לעיני כל לקצת יותר מרבע שניה בכותרות הסיום של התכנית (במדורי הברנז'ה קוראים לזה רולר).

השימוש במדיום הדינאמי של האינטרנט מחייב את עורכי האתרים הנ"ל לתקצוב אנרגטי של האייטמים באתר, עובדה שמביאה לאינפלציה של ידיעות שוליות וריבוי שמות שאיש לא מכיר. יש שיאמרו שמן הראוי שנכיר את אותם אנשים, שכן הם אלה שמתווים את סדר היום הפוליטי, החברתי והתרבותי. אלא שבפועל מי שקובע עבורכם את סדר היום הם בעלי השליטה באמצעי התקשורת, לא הפיונים הקטנים שבתחתית שרשרת המזון. יתר על כן, האתרים הנ"ל כמעט ואינם מספקים ביקורת כלפי מושאי סיקורם. הם מתמקדים באספקת אינפורמציה שחושפת את ההתנהלות הסבוכה של מאחורי הקלעים, ויותר מכך, היא משמשת תעסוקה תזזיתית ובחשנית לחברי קליקה שאוחזת בג'ובים משודרגים. אם לפחות העיסוק הקומפולסיבי של העיתונאים בעצמם היה מצמצם את מינוני הניאו-ג'ורנליזם מתוצרתם, היינו אומרים דיינו. אלא שלא אלה פני הדברים.

לפני כשלוש שנים לערך "רייטינג" הפך את הקונספט של כתבים כוכבים למותג מצליח ואף ניפק לא מעט כאלה (ליסה פרץ, אביעד קיסוס, איילת שני). מאז הפכה התופעה, שהיתה חיננית ופרודוקטיבית לרגע, לשיירי טרנד לעוס. אולי כי הכותבים מפרשים את אתרי הברנז'ה כל הזמן או עוסקים בקידום עצמם לאייטמים איזוטריים.