מוסכם וידוע כי אם יש מועמד אחד שיופיע בכל רשימות "הספר הכי טוב בסדרה" של מכורי הארי פוטר, יהיה זה "הארי פוטר וגביע האש", הספר הרביעי שהוכתר, ובצדק, כעליית מדרגה באיכות הסדרה והפיכתה למורכבת, בוגרת ובשלה יותר. אם נוסיף לכך את העובדה כי "הארי פוטר וגביע האש" סימן עם יציאתו את נקודת המפנה האפלה ביותר במיתולוגיה שטוותה רולינג, אפשר להבין מדוע בחירתו של מייק ניואל, שחתום על הצלחות מתקתקות דוגמת "חיוכה של מונה ליזה" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת", עוררה חרדה גדולה לגורלו של הספר המשובח. בהתחשב בכל הלחצים, התקוות והפחדים שנתלו בניואל המזיע, הצפייה המהנה בסרט "הארי פוטר וגביע האש" היא כמעט בגדר נס. מי היה מאמין שדווקא הבמאי היחיד שאוהב חתונות יותר מפנינה רוזנבלום, יצליח לעמוד היטב במשימה וליצור סרט הרפתקאות כיפי, סוחף, משעשע ואפילו אינטליגנטי.
ואכן, זו לא הייתה משימה קלה. כש"הארי פוטר וגביע האש" יצא בשנת 2002, היה הספר בן 734 העמודים הרמז הראשון לשאיפותיה של רולינג ליצור ספרים שיתחרו באורכם ב"מלחמה ושלום". לזכותה של רולינג ייאמר כי כתבה עלילה רחבה ומהודקת, המשלבת היטב בין טורניר הקוסמים המסוכן, שנערך באופן מסורתי בין שלושה בתי ספר לקוסמות מרחבי העולם אליו נקלע הארי כמתחרה באופן מסתורי, בין הנשף של תלמידי השנה הרביעית, שהבליט את התבגרותם המינית והרומנטית של גיבורי הספר, לבין תכנוניו המשוקצים של וולדרמורט לשוב אל גוף בשר ודם.
בעזרתו של סטיבן קלובס, התסריטאי הקבוע של הסדרה, ניואל לא בזבז שניית מסך מיותרת ויצר תוצאה מקוצצת היטב ומוקפדת. הסרט בן השעתיים וחצי מתמקד אך ורק בשתי העלילות העיקריות שמנחות את הספר - התחרות מלאת המשימות והמפלצות בין מועמדי בתי הספר לקוסמות שעלולה להביא למותו של הארי, וההכנות לנשף הריקודים של התלמידים. שתי העלילות נארגות היטב זו בזו, והסרט נע בקלילות בין אווירת הרפתקאות וקטעי פעלולים פוערי פה לבין רוח נעורים הורמונלית ושוצפת.
למרות הטורניר הבומבסטי, לא סצנות הפעלולים הן המשמחות ביותר בסרט. בהתאם לבמאי שסרטיו המוצלחים ביותר הן קומדיות רומנטיות קלילות, הישגו הגדול של ניואל טמון בבימוי של סצנות הנשף שגורם למתחים הרומנטיים בין רון, הארי והרמיוני להתפרץ. האטימות של רון לכל מה שמדיף מניחוח רגשי ומיני, המשיכה המגומגמת של הארי לצ'ו, הרומן הקצרצר בין הרמיוני לקרום, ובעיקר התבגרותה הנפשית המואצת של הרמיוני לעומת הבנים המעוכבים רגשית, הופכים בידיו של ניואל לקומדיית התבגרות רומנטית, משעשעת ועדינה. כהתבגרותם הנפשית של הגיבורים, כך גם התפתחותם הפיזית המבורכת של השחקנים עצמם. דניאל רדקליף (או בשמו הידוע יותר - בחירת הליהוק הגרועה ביותר בהיסטוריה) האריך שיער, הרחיב כתפיים, חיזק מעט את תווי פניו ונראה סוף סוף כמשהו שקרוב להארי פוטר, אמה ווטסון (הרמיוני) ממשיכה לפתח בהצלחה חמוקיים וגזרה נערית, רופרט גרינט (רון) בדרכו להיות ג'ינג'י מושך ביותר, ובכלל, הסרט מדיף ניחוח עז של פדופיליה.
מצודת זאב וולדרמורט
אך גם במעבר הרביעי אל המסך הגדול, לא הכול ורוד בממלכת הקולנוע של הארי פוטר, ודווקא פתיחתו של הסרט מאכזבת בביצועיה. פתיחת הספר, בה מתרחש כינוס גביע העולם בקווידיץ' המופר על ידי צעדת התמיכה הענקית של "אוכלי המוות", נחקקה במוחות הקוראים גם בגלל העמקת האפילה והאלימות של הסדרה וגם בגלל פנייתה הגלויה של רולינג להתמודדות עם נושאים כמו פשיזם וגזענות. ניואל אמנם מביים היטב את הכינוס המרהיב, אך צעדת משרתי וולדרמורט נהפכה בידיו להפגנה עלובה של פעילי ליכוד והדארק מארק עוצב כגרפיטי זול של להקת הבי מטאל דהויה. למרבה הצער, זו אינה הסצינה הכושלת הבודדה, והיא מאפיינת את בעיותיו של הסרט שנכשל דווקא בהעברת הרגעים הקשים וטורדי המנוחה של הספר אל המסך. נקודות מפתח מרכזיות בעלילה כגון הקשר העל-טבעי והדמיון המתעצם בין וולדרמורט להארי, השחיתויות במשרד הקסמים וכמובן הסיום האלים והפסימי יצאו מפוספסות למדי.
עם מעט פגמים אלו, ניואל יכול לטפוח לעצמו על השכם על שהצליח להשתוות ואף להתעלות על הצל של אלפונסו קוארון, שהפך ב-2004 את "הארי פוטר והאסיר מאזקאבן" לסרט הראשון בסדרה שעומד בזכות עצמו. סרטו של ניואל הוא הראשון בסדרה שמתרגם בהצלחה את אהבתה של רולינג לדמויות שיצרה, את התפתחותן ההדרגתית מילדים תמימים למתבגרים מורכבים, ובמיוחד את חוש ההומור של רולינג שמקבל סוף סוף מקום מרכזי בעלילה.