פחד

      חמש מאות גרם, תמונות קצרות לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קוים של רענן אליזוב. סיפור 49

      אסף גברון, רענן אליזוב

      הגעתי לניו-יורק אחרי הצבא, גרתי בדירה של סבתא של חברה שלי בשכירות יקרה בשבילי אבל זולה בשביל העיר הזאת, והיה לי מספיק בשביל שלושה חודשים לפחות. נסעתי בסאבוויי כל יום, כל היום, והסתכלתי על האנשים. הייתי עולה על קו ונוסעת בו עד הסוף, עד התחנות הרחוקות, בשכונות מרווחות יותר, אבל לא יפות יותר, עם אנשים מפחידים יותר, מכוערים יותר, לבושים רע יותר. ואז הייתי עולה על הרכבת בחזרה ומסתכלת שוב על כולם ורואה איך הם מתחלפים.

      למה אני נזכרת בכל זה עכשיו אני לא יודעת. אולי בגלל שלא פחדתי אז, ועכשיו אני כן מפחדת. הייתי במקום הכי מפחיד כמעט, בסיטואציות עם פוטנציאל פחד משתק, ולא פחדתי. ועכשיו, פי שתיים בגיל ובניסיון ובביטחון העצמי, כאילו, שהקריירה והבעל והמשפחה אמורים לספק לי, אני מפחדת כמו שלא פחדתי מעודי.

      "את בסדר?"
      "אני בסדר גמור ממי, תירגעי".
      "את צריכה משהו? יש לך מספיק מים?"

      אימא מלטפת את היד שלי ומסתכלת לתוך עיני במבט הרך שלה. אני לא יכולה לחשוב על זה. אני לא יכולה להעלות את זה בדמיוני.

      אחרי ניו-יורק, המקום הזה, נו איך קוראים לו, גרנד קניון, עם כל העקרבים. הולכת יחפה בלילה, שחצנית, לא מפחדת מכלום, והריינג'ר אומר לי שיש לי את הדם הכי קר שהוא ראה בחייו, קר יותר מכל הנחשים והעקרבים שמסתובבים שם. ראיתי את כל העקרבים בדמדומים, רצים סביבי, וזה לא הזיז לי. גם לא בסן פרנסיסקו, אחרי שבועיים, כשהבחור הענקי חייך אלי בקצה סמטה, ואני רק צחקקתי, ורצתי במהירות, בספרינט, כמו אצנית למרחקים קצרים, הפתעתי אותו והשארתי אותו בלי שיווי משקל, והוא הצליח לתפוס את המעיל שלי ולתלוש אותו אבל השארתי אותו בידיו וברחתי משם, וצחקקתי לעצמי, כי אפילו אז לא פחדתי.

      "דליה את בסדר?"
      "כן". אני מפנה את מבטי. לא יכולה להסתכל באורי.
      "אני רוצה לעבור בדרך במוסך, להחליף נורה בפנס הקדמי".
      "מה?" אני מפוזרת. "אה, מה שתגיד".
      "מה קורה לך היום?"

      אני מביטה בו, בעלי היפה, המוכשר, העשיר. אני נוגעת בידו. "אני מפחדת", אני אומרת לו.
      "מזה? זה מניסקוס. חתך בברך. מזה את מפחדת? זה הניתוח הכי קטן בהיסטוריה של הניתוחים."
      "אתה מכיר היסטוריה של ניתוחים?" אני מחייכת.
      "ברצינות, מזה את דואגת? מילא תדאגי ממשהו אחר, פיגועים, מצב המים בעולם, הילדה שלך שלא מספרת לך כלום בגיל תשע".
      "אבל זאת הרדמה כללית. מה אם היא לא תתעורר?"
      "יש סיכוי של בערך אחד לאלף. בערך כמו הסיכוי שברק יפגע במישהו ויהרוג אותו".

      באותו רגע נשמע רעם מתגלגל בחוץ. אם היינו בחוץ, בוודאי היינו רואים את ההבזק. "אתה רואה?" אני אומרת לו.

      בעזה, כשנהגתי בג'יפ לבדי, בלי כלי רכב צבאיים אחרים שמלווים אותי, לא משנה איך הגעתי למצב הזה, שאסור לפי כל חוקי הבטיחות, גם לגברים ועל אחת כמה וכמה לנשים – לא פחדתי לרגע. הייתי ילדה, ילדות לא יודעות מה זה פחד. חשבתי על בלה, הילדה שלי. כמה אני מקנאה בה. כמה אני לא מקנאה בה.
      האחות מציצה ואומרת לנו לבוא אחריה. סבר פניה חמור. אנחנו הולכים אחריה לתוך החדר, ולמיטה בפינה שמוסתרת בווילונות. "בבקשה", היא אומרת. בפנים אימא, מטושטשת, אבל ערה, ברכה חבושה. "אין לי תיאבון בכלל", היא אומרת. אני נותנת לה נשיקה ומחבקת אותה בדמעות.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully