מוסד הביקורת לא נהנה מעולם מפופולריות מופלגת במדדי שביעות הרצון השנתיים של ידיעות אחרונות, ולא בכדי ממאנים בטדי הפקות להשיק הפקה חדשה העונה לשם "מבקר נולד". אם תשאלו את הטוקבקיסט הממוצע אודות ההליך המוביל ללידתה של ביקורת, ודאי ידקלם לכם תרחיש המזכיר בקווי המתאר קטעים נבחרים מהפרוטוקולים של זקני ציון. פעם עוד זכינו לחסדים קטנים דוגמת "הכותב אינו מסוגל להרגיש מהלב לכן הוא לא אואב את הראללל!!!" (מויאלית בדם). היום הטענה השגורה היא ש"המבקרים חסרי הלב עשו יד אחת להפיל את הראל בכווננהההה!!!1" (סקעתית בנשמה). כמובן שהטענה החוזרת בדבר תיאום העמדות של המבקרים היא משוללת יסוד, וביתר שאת בתחום עיתונות המוזיקה. מבקרי קולנוע או תיאטרון יכולים אולי לדסקס את רמת המוצר בפרמיירות והשקות חגיגיות; מבקרי מוזיקה חופרים גומחות בכסא שעה שהם מנסחים את דעתם המפולפלת על החדש של מדונה. ובכל זאת, אין דרך לחמוק מהעובדה שלא אחת נוצר קיר של הסכמה ביקורתית סביב סוגיה שהציבור רואה בעין אחרת לגמרי. האם מדובר בקסם? שמא יוכיח יונג את טענתו בדבר תת מודע קולקטיבי? ואולי ידו הזדונית של העורך בדבר?
לפני שהדיון האקדמי הזה גולש, בואו נניח את הקלפים על השולחן. נגד כל האינסטינקטים והאמונות שלי, אני הולך להודות כי חיבוק הדוב לו זוכה שי נובלמן בתקשורת עושה לי חמוץ בפה. לא, אני לא חושב שמבקרים הם חסרי לב. אני גם לא חושד במניעים של כמעט-אף-אחד-מהם, ובטח לא חושב שהם חלק מארגון סודי ומרושע. פשוט נדמה לי שאת הפידבק הכללי ל-"Beautiful Life", האלבום החדש של שי נובלמן, היה אפשר לנסח הרבה לפני שהאלבום יצא, מתוך שקלול אלמנטרי של כל הרכיבים המשמעותיים בפרסונה הציבורית של נובלמן. אני גם חושב שהאלבום הוא לא גליק גדול, אבל נגיע לזה.
נובלמן הוא אנטי קול במובן הכי קולי של המילה. הוא לא ממש דוגמן, אבל זה לא מפריע לו להתפוצץ מביטחון עצמי, הוא תקוע עמוק בשנות השישים, מוביל עדה קטנטנה של מעריצים אדוקים המשוכנעים שהפטיפון הוא הסי-בי-ג'י-בי החדש, ואפילו כותב ביקורות מוזיקה בעצמו (במדור המעניין של עיתון תל-אביב). לאמור, מוצר דלוקס של תרבות האינדי המקומית. אם כל זה לא מספיק, הוא גם ממבשרי הגל הנוכחי של מבצעים בלעז במוזיקה בארץ, ומהבודדים שמנסים לשאוף, מבחינה שיווקית, אל מעבר לים. כל הנתונים ביחד יוצרים אייקון שוליים של ממש, מהסוג שכל חובב אלטרנטיב ישראלי מוכרח להפטיר אודותיו בידענות כי מדובר ב"הוכחה שאנחנו לא מפגרים אחרי שאר העולם".
החיים בע"מ
כשנובלמן עשה צעדים ראשונים בתחום, גם אני קצת התפתיתי. הסינגל הראשון שלו, "Sad Song Happy Song", באמת היה סוג של יציאה, ואפילו שהאלבום העוקב "How To Be Shy" היה לכל היותר חמוד, בקונטקסט של 2001 היה נוח לפנטז על נובלמן מופיע גב אל גב עם הקוראל באיזה פסטיבל בינלאומי. אבל היי, למדנו מאז דבר או שניים. המוזיקה הישראלית ידעה כמה שינויים ראויים לציון בארבעת השנים שחלפו, ובינינו, גם הקוראל כבר לא מה שהיו. רטרו שנון והפוך על הפוכי לסיקסטיז זה אולי מאוד חינני, במיוחד מצד בחור שפאות הלחיים שלו מבליטות בכוונה אוזניים גדולות, אבל במשחק הלימבו המכונה רוק ישראלי אלטרנטיבי, המקל כבר מכתיב רף מעט נוקשה יותר.
"Beautiful Life" הוא אלבום מופק, מנוגן ומעוצב לעילא. ההרכב שאסף סביבו נובלמן (במרכזו גבע אלון מהפליינג בייבי על הגיטרה, יותם בן חורין מיוזלס איי-די על הבס, ואיסר טננבאום מרוקפור על התופים) הוא סוג של סופרגרופ להרכבים ישראליים ששרים באנגלית, והנגינה שלהם ביחד, על הגבול בין כאסח, סיקסטיז גראז' וקאנטרי מודע לעצמו, מציבה את נובלמן על הרמפה הנכונה. חסרים רק שירים טובים. ואו-הו, כמה שהם חסרים לו. כי מתחת לעננת ההייפ וההפקה המהודקת, לא מסתתר ולו מהלך מלודי אחד שתופס את האוזן, אף לא רגע מפתיע או מקורי, לחן סוחף, שורה כנה, משהו. אפילו האירוח הכאילו שיחוקי של דני נוימן בטרק האחרון מריח יותר מדי כמו אחד הדברים שדרור נובלמן, האח-של, היה כותב לאחד הפרקים של "טלנובלה בע"מ". וזה לא ש"Beautiful Life" הוא אלבום נורא. הלב שלו אפילו במקום הנכון. זה פשוט שעם כזה פרגון לכל ריף חצי אפוי שנובלמן מנפק, קשה להאמין שהוא בכלל יטרח להתקדם.
שי נובלמן, "Beautiful Life" (פונוקול)