פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגברים בוכים בפריים טיים

      הדמעות של מופז, כריסטיאן מניפ/טאק ורונית תירוש ניקוו השבוע על המסך של גדי להב, ולימדו אותו על מיתוג ועל פרודיה

      כששאול מופז בכה אצל יאיר לפיד בשבוע שעבר בשידור חי, לא יכולתי שלא להיזכר בסצינה הנפלאה מ"ביג לבובסקי", בו מבכה לבובסקי הגדול את חטיפתה של אשתו. "סטרונג מן אולסו קריי", הוא אומר כשהוא יושב בכיסא הגלגלים שלו ומביט באח הבוער א-לה פרנקלין די רוזוולט, והדמעות זולגות מעיניו, "סטרונג מן אולסו קריי". סרטם המופלא של האחים כהן הוא עלילה שכולה הפוך-על הפוך-על הפוך-על הפוך, וכך גם במקרה הזה: האשה האהובה היא למעשה בימבו שרגע לפני כן הציעה ללבובסקי הקטן מציצה בשביל אלף דולר, ולמעשה בכלל חטפה את עצמה. וכך, מה שכביכול אותנטי ומרגש הופך לרגע פרודי מופלא על איש עסקים האמריקאי הקשוח. ומה שהאחים כהן עשו בסצינה שלמה, עשה גורי ב"משחק מכור" השבוע במשפט אחד. כי אם היה ביג לבובסקי משודר היום, היינו אומרים ללבובסקי הגדול בדיוק מה שאמר גורי לאחד מחברי הפאנל שהיה אמור לבכות: "נו, תעשה מופז!".

      ולצופה בראיון עם מופז לא נותר אלא לתהות: הוא בכה באמת? הרי, שמע ישראל, האיש מדבר על אביו שאיננו, ואם נלך עם הלב - אין כלל ספק שמדובר ברגע אותנטי ומרגש. אבל כל כך הרבה תעתעו בנו, כל כך הרבה הפוך-על-הפוך-על-הפוך האכילו אותנו, עד שחייבים אנחנו, כמו ריפלקס מותנה, להפוך במה שלנגד עיננו ולהופכו לרגע פרודי. כי בעידן שבו עוברים פוליטיקאים כמו סחורה ממפלגה למפלגה, בימים בהם כדי להגיע לכנסת יש לבנות את המותג "מופז" בתוך מותג העל "ליכוד", ממש כמו המותג "במבה" בתוך מותג העל "אסם", או "נינט" בתוך "כוכב נולד", בעידן הזה, יש משהו, אפילו בכי, שהוא באמת? ואולי מופז – רמטכ"ל, שר ביטחון, אבי החיסולים הממוקדים, ומעל הכל גבר גבר – כלל לא רצה לבכות, אך ההפנמה של מאפייני התקופה חדרו כה עמוק לתודעתו עד שזלגו הדמעות מעצמן. כי הרי פעם, לבכות בשידור חי היה סופה של הקריירה, ואילו היום, עידן הרגישות והנחישות, לא לבכות בשידור חי הוא סופה של הקריירה. מי שלא בוכה הוא גבר, אבל מי שבוכה – הוא גבר גבר. יו נואו, סטרונג שרי ביטחון אולסו קריי. או במלים אחרות: שאול, תעשה מופז!

      השתל נדחה

      ולא רק מופז בכה השבוע. גם לכריסטיאן טרוי מניפ/טאק זלגו הדמעות מעצמן כשנאלץ להיפרד מבנו כביכול. אבל מה שאמור היה להיות רגע אותנטי ומרגש היה בעצם רגע פרודי מגוחך. ולצופה לא נותר אלא לתהות: האם מישהו שם בניפ/טאק באמת חושב שנאמין שכריסטיאן – האיש ששוכב עם אם ובתה ועם שתי תאומות, האיש שמעניק לשותפו, שבאשתו הוא מאוהב, זריקת בוטוקס כמתנה ליומולדת 40, האיש שמגיע לחוג מכורים לסקס רק כדי לזיין למישהי את הטיפול, האיש שהוא התגלמותו הדרמטית של הזאב הבודד הארכי-שגל המיתולוגי שנמצא בפינה חשוכה במוחו של כל גבר – האיש הזה יבכה בגלל תינוק שנולד לאישה שאיננו אוהב, ואפילו לא מזרעו שלו?

      ועוד: האם מישהו שם בניפ/טאק חושב שנאמין שהסדרה שלימדה אותנו על חשיבותה הקרדינלית של האריזה עבור חיי המדף ושרידותו של המותג המכונה "אני", הסדרה שכל ההנאה ממנה היא אסתטית בלבד, שילוב מוחץ של ערוץ האופנה וסרטי סנאף – שהסדרה הזו תביא לנו אותה פתאום ברגשי? איפה פה האמינות? הרי כל יועץ שיווקי-פוליטי יודע שבלי אמינות, הלך על המותג. רצו לומר לנו: סטרונג מנתחים פלסטים אולסו קריי, אבל אנחנו אומרים: עזבו אותנו באמ'שכם ותביאו לנו מהר עוד השתלת פנים בקלוז-אפ. או במלים אחרות: כריסטיאן, בחייאת, תעשה מופז!

      דמעה אחת יותר מדי

      ולא רק כריסטיאן בכה השבוע. גם רונית תירוש. היה זה במסיבת העיתונאים בה הודיעה על התפטרותה מתפקיד מנכ"לית משרד החינוך. ללא ספק, אירוע שהוא סצינת הפוך-על-הפוך-על-הפוך מופלאה: מנכ"לית משרד החינוך מתפטרת ממשרד החינוך, כדי לחבור למפלגה אחרת, שם כמובן תציע את עצמה לתפקיד שרת החינוך, מועמדות שתגרום לה מן הסתם להעביר ביקורת על מדיניות המשרד שהרגע ניהלה, ועל השרה שממנה היא נפרדת – ברגעים אלה ממש! - במלים "אני באמת אוהבת אותך", ובמעמד שנראה יותר מכל כמו תלמידת י"ב שנפרדת ממורתה האהובה-שנואה. אבל אנחנו כבר יודעים: כל זה הוא למעשה מהלך שנועד לבסס את המותג "רונית תירוש" ולהפרידו מהמותג "לימור לבנת".

      ויחד עם זאת, כשזלגו הדמעות של תירוש, לרגע לא היה לי ספק שמדבר ברגע אותנטי (גם אם לא ממש מרגש). כי מיד אחר כך אמרה תירוש "בסוף עוד יגידו שאני בכיינית", ללמדך שהיא בעצמה יודעת כי המהלך הנ"ל לא ממש לטובתה, וכי עוד קצת מהדמעות האלה – והלך על המותג שלה. כי אם אתה לא בוכה – אתה גבר. אם אתה בוכה – אתה גבר גבר. אבל אם אתה בוכה פעמיים – אתה בכיינית. ומעכשיו, בכל פעם שתופיע תירוש על גבי מסך המציאות, כל מה שיהיה לנו להגיד זה: רונית, כפרה – תעשי מופז!