הכל עובר, חביבי?

בסוף חודש אפריל 2002 נכנס השחקן והבמאי מוחמד בכרי למחנה הפליטים ג'נין עם מצלמה. הוא צילם את תגובותיהם של תושבי ג'נין לאירועי מבצע "חומת מגן", וקרא לסרט בן 53 הדקות שערך "ג'נין ג'נין". בסצנה הפרודית הסוגרת את הסרט "מטלפן" מוכר הנעליים בג'נין באמצעות קבקב אל מזכ"ל האו"ם ואל נשיא ארה"ב בבקשה לעזרה. הסרט התקבל בישראל בצינה נוראית וצנזורה כבדה. בית המשפט הורה שלא להפיצו או לשדרו. המילים "הסתה" ו"בגידה" עפו באוויר כמו כדורי גומי. נימוקי המועצה לביקורת סרטים היו, בין השאר, כי "הצגת האירועים גובלת בהסתה ויוצרת דה לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל", וכי "מדובר בהצגה מסולפת של אירועים במסווה של אמת דוקומנטרית, העלולה להטעות את הציבור". ומוחמד בכרי נאלץ לקחת את "ג'נין ג'נין" ולדחוף אותו עמוק ב...מגירה.

על הרקע הזה יוצא "מאז שהלכת" (2005), סרטו החדש של בכרי. בכרי עולה אל קברו של המורה הרוחני שלו, אמיל חביבי, סופר ופוליטיקאי פלשתיני, ומספר לו את קורותיו, ובעיקר את שני האירועים העיקריים ששינו את מסלול חייו. האחד, הוא הפיגוע במירון בו נחשדו והורשעו בני משפחתו (אחיינו ובנו של בן דודו) בסיוע למפגע, והשני, המלחמה על סרטו "ג'נין ג'נין" וההפסד הצורב בערכאות המשפטיות. "מאז שהלכת מתעד את הרגע בו הפכתי לבן לאדן" אומר מוחמד בכרי.

בכרי פגוע מאד, ותחושת הבגידה והאכזבה מהחברה הישראלית עוברת כחוט השני לאורך הסרט. הייאוש שלו נשפך מן המסך. את כעסו כלפי הממסד הישראלי הוא מבטא בסצנות רבות שהוכנסו הישר מדוכן הנאומים של הכנסת ומציגות התלהמות אופיינית כלפי "ג'נין ג'נין" וקריאות נגד בני המשפחה שנחשדו בשיתוף פעולה. ובכל זאת, ל"מאז שהלכת" טון מינורי, לירי כמעט. בניגוד ל"ג'נין ג'נין", בחר בכרי לתעד את קורותיו בנימה אישית ובלתי מתלהמת. הסרט מלא בקטעי שירה אותם מקריא בכרי בעצמו, קטעים פסימיים, כבדים ובעיקר מלאי ייאוש. בכרי מוצג באופן חד משמעי כישות רודפת שלום המנסה לחיות חיי יצירה ולתמוך בשלום ובפיוס בין העמים בתוך מציאות מסובכת, תשובה קולנועית למלעיזים שהפכו אותו ואת בני משפחתו לבוגדים ומחבלים.

המבט האישי של בכרי כובש. בניגוד לאווירה הפוליטית שאפשר לצפות לה, בחר בכרי לשטוח לפני צופיו חוויה פרטית של תקווה שהכזיבה, תהליך פנימי שאי אפשר להתווכח איתו מטבע היותו פנימי. הנימה האישית הופכת את "מאז שהלכת" ליומן פסימי אותנטי שמתאר יוצר שבור שהמציאות הכתה על פניו והשאירה צלקת ענקית.

השבוע, במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של קהיר, זכה בכרי בפרס "פירמידת הזהב" על מפעל חיים. הפרס הוענק לו על ידי עומר שריף. כנושא דרכון ישראלי, מדובר עבור בכרי בהישג משמעותי. האיש עומד בדיוק על הקו בין המחנה הישראלי לערבי, מקבל תגובות נזעמות על פועלו משני הצדדים גם יחד. העובדה שהוענק לו פרס במצרים מצביעה על התחלת קבלתו כיוצר לגיטימי בעולם הערבי. נדמה לי שתהליך דומה בחברה הישראלית ייקח זמן, אם בכלל.

"מאז שהלכת" יוקרן בסינמטק תל אביב. בתוקף היותו הסרט שאחרי "ג'נין ג'נין", אני מניחה שתגובות נזעמות נוספות יגיעו אוטומטית (ראו טוקבקים למטה), אולם מי שרוצה לפתוח את הראש לפני שהוא פותח את הפה (או הג'ורה), אני ממליצה בחום לגשת ולראות כדי לקבל זווית נוספת על מה שקורה אתנו, מבט שהערוצים הישראלים לא יכולים (או לא רוצים) לספק לנו.