מסך הברזל והמלחמה הקרה

סליחה אם אני נשמעת כאילו יש לי פז"מ של שישים ומשהו שנים על הפלנטה, אבל אני זוכרת שנים שבהן טקס מסך הזהב היה לא פחות מוואו. אנשים היו מבטלים בגלל זה תוכניות. נשים כורעות ללדת דחו את ירידת המים. לא היתה תחבורה ציבורית פעילה ברחובות. כולם היו מתיישבים שעתיים לפני מול הטלוויזיה, חגיגיים ונרגשים כמו לפני משחק חשוב של הנבחרת, צועקים "תנו לנו בזוהר ובאסקפיזם! יס! יס!", ועוד מדברים על זה שבוע שלם אחר כך. היום זה כבר מזמן לא. אם המתנתם בציפייה לטקס של אתמול כנראה שאתם פקאצה בגיל העשרה, מעריצים של נינט, או ככל הנראה שילוב של שניהם. כל השאר מזפזפים ביובש, למי אכפת כל הערוץ שתיים נגד ערוץ עשר, אודטה נגד הלוויין וטלנובלה בע"מ נגד ארז טל. מההה זה השטויות האלה, מה. יופי, הרמתם תוכנית. בראבו. אתם ועוד 612 ערוצים. לא מספיק לכם לבדוק רייטינג באובססיביות ולהפציץ בפרומואים כל השבוע, עכשיו אנחנו צריכים גם לראות אתכם מעניקים פרסים לעצמכם?

רגעים שאקח עמי הלאה בכל זאת: זהבה בן בסלסול טורקי ל"עודד אמר", עדן הראל מצרפתת את עודד מנשה בלייב (באמת שוס. תיכף יפיצו עליו שהוא בכלל בתול), פנינה רוזנבלום כשלעצמה ואבי נמני, שדקלם כמו ילד בר מצווה אומלל ולא נשמע אפילו כמי שמדבר שפה אחת ללא עזרת טלפרומטר. איזה יופי שהם שמים בכיס הקטן כל חיקוי שאי פעם יריצו עליהם בארץ נהדרת. אני חושבת שגם מירי בוהדנה אמרה כמה דברים מביכים אבל לא שמתי לב, הייתי עסוקה בלבהות לה בפטמות. אכן קשות. התמונות, כאילו.

נכון, אפשר היה להתייחס לטקס הזה ברמת הפנאן נטו ולא להתקטנן על זוטות כאלו או אחרות, הבעיה שמדובר בערב משמים וצפוי עד בחילה, שזור בדאחקות עבשות שוודאי גרמו לצופים להתכווץ במבוכה במושבם. לא שמישהו חשב שיהיה אחרת. כבר שעתיים לפני זה כרכרה אילנה ברקוביץ' במסגרת "השטיח האדום" אחרי סלבס מקומיים בשקל, מנסה להעמיד פנים שאנחנו איזה סניף מזה"תי של הוליווד. זה היה יכול ללכת מצוין כהומור עצמי, אלמלא נראה שכולם שם לוקחים את עצמם ברצינות תהומית. ואתם יודעים מה? גם בתור הומור עצמי זה לא כזה מעניין.

זה מה שאני שונאת בטקסים האלה: יותר מדי נסיונות פתטיים להיות נוצצים, פחות מדי נשמה. בכל הנוגע לענייני נשמות, נינט טייב היתה ונשארה עלה התאנה היחידי של התעשייה הזאת. כאילו, תראו, היא כזאת מאמי! היא מקריית גת! היא לא אנורקסית! יש בה חום ותמימות! היא מנהלת זוגיות יציבה ולא שוכחת להגיד תודה לקב"ה! אה כן, ואמא שלה עושה חריימה משו-משו. באמת, עם או בלי קשר לחריימה שאמא שלה מכינה, נינט זכתה לתמיכה גורפת מהקהל, מהמארגנים בפנאי פלוס, ואיכשהו נדמה שגם הזכייה של דנקר ושל "השיר שלנו" פשוט נועדה לצ'פר אותה בעקיפין בפרס נוסף. טוב שיש נינט. אף אחד לא באמת רוצה לקטול אותה, גם לא המבקרים. הרי היא כל מה שטהור ויפה בברנז'ה המתנשאת הזו, החוליה המקשרת בינינו, פשוטי העם, לצורת החיים הידוענית והנשגבת, אבל רבותיי, לקרוא לה "שחקנית השנה בדרמה יומית" זה בערך כמו לקרוא לי "התקווה הגדולה והוורודה של השירה המודרנית". וטלנובלה בע"מ, איך זה שלא קיבלה כלום, איך? (רות, למען הגילוי הנאות, חושבת שזו טרפה וזו נבלה, ולא תעקוב אחר שתי הדרמות היומיות האלו גם אם ידקרו אותה מתחת לציפורניים בברזל מלובן; אף על פי כן, כשטלנובלה בע"מ נדחקת לשולי טקס שאורגן ע"י מגזין עם פטיש ברור לנינט, מישהו צריך לשאול מה לעזאזל. לא, זו לא תהיה אני, כבר ציינתי שזה מעניין לי את הטוחנות, אבל אתם, המעריצים של יב"ז או אנא עארף מי שמכבב שם, אני במקומכם לא הייתי מוותרת).

כעת משתרמתי את חלקי הצנוע לסכסוך אני אשאיר אתכם, ילדים וילדות חביבים, להתכתש עם עצמכם בטוקבקים עד זוב דם, ובכלל, אם אשכרה הזזתם את הבהונות שלכם בשביל לסמס לבחירות המיותרות הללו, מגיע לכם לחלוטין. אני את הלקח שלי למדתי, בכל אופן, ולטקס מסך הזהב של 2006 כבר לא אגיע. נינט, עמך הסליחה.