חצילים בטעם כבד

מעניין מה גורם לקבוצה של אנשים לקרוא לתוכנית המערכונים שלהם על שם מאכל, שמזכיר יותר מכל דווקא קיפודי-ים, מוניות-שירות שחייבות להתמלא, יומיים של המתנה לארוחת-צהרים ופיגוע. באמת מעניין. בטח הם נדלקו על הצליל המאגניב של המילה, או שהיתה להם חווייה קשה בסיני שהם מנסים בעזרת ציניות להתגבר עליה, ואולי זו תוצאה של כמה שאכטות מהבדואי. אבל השם של התוכנית הוא הדבר הפחות נסבל בסלט החצילים הערבי החדש של ערוץ 10.

"באבאגנוש" ממש לא באה טוב. זה קורה בשישי בערב, בין תחילת ארוחת שישי ליומן החדשות. כבר נקודת פתיחה לא משהו, כשכולם יודעים מה יש בערוצים האחרים בטלוויזיה. נבחרת "ארץ נהדרת", על מאות אלפי דולריה, בוודאי נושמת לרווחה ומודה על שהיא ו"באבא" לא נופלות על אותה שעת שידור מדויקת. מדובר בתוכנית מערכוני-אולפן הומוריסטיים של שישה שחקנים צעירים מול קהל. סיפורה של חבורת "באבאגנוש" – בתור בוגרי ביה"ס למשחק של ניסן נתיב – אולי מתיימר להזכיר את הרומנטיות של הולדת "החמישייה הקאמרית", אלא שמלבד העובדה שהחמישייה הם חמישייה ו"באבאגנוש" מגיעים לשישה, יש הבדל עצום נוסף בין הקבוצות. אולי לא חוכמה להשוות בין מה שהפך לאוצר תרבותי בישראל לבין ניסיון חביב להעלות חיוך, אבל הם התחילו. הפלישה של הבאבות לעולמנו הייתה בתולית במובן המדמם של המילה, בוסרית במובן הכי ירוק של המילה, לא משויפת, אפילו כואבת. וזה לא נעים לנו. הם לא "חמישייה", לא "קצרים", אפילו לא "אפידורל".

צעירי ניסן נתיב יודעים לשחק, אך בעיקר נהנים להראות שהם יודעים לשחק. יש להם נטייה לשחק יותר ממה שהם היו משחקים אפילו בסדנה לאובר-דרמטיזציה, ופה זו בכלל קומדיה. הם למדו בשיעורי שייקספיר שלהם שמשהו רקוב בממלכת דנמרק והם מנסים באחד המערכונים להוכיח שהם הקשיבו, ככה אולי ניסן יעניק להם מלגת הצטיינות. אבל זה לא עובד. קצת אליטיסטי לספר בדיחות המלט בטלוויזיה וממש טיפשי לעשות את זה בתוכנית הפתיחה. לעומת טעות בלתי-נסלחת זו, ה"באבות", בדיוק כאבותיהם הרוחניים והקאמריים, יודעים במה צריך להשתמש כדי להצחיק – סטיגמות והרבה, בעיקר פרחות, מתנחלים, שוטרים ורוסים.

כבר במערכון הפותח את חייהם על המסך ובו מככבים מתנחל דתי וטרמפיסט חילוני, מציגים ה"באבות" את המתנחלים כיצורים רפי-שכל שמנותקים לחלוטין מכל מה שקורה בעבר הנכון של הירדן. אם את זה עוד אפשר לסבול, מסביר השחקן את הבדיחה בשפיכת אור על כל שלב בהתנהגותו של המתנחל, אותו הוא מגלם במערכון. הבדיחה הלא-מצחיקה ממשיכה באותו קו. שש דקות ארוכות של מערכון שלא מתקדם לשום מקום וחוזר על עצמו לכל אורך הדרך. בכלל, הסיטואציות של "באבאגנוש" משתדלות להיות ישראליות מאוד. כך, למשל, השואה תופסת תפקיד מרכזי. תשמעו קטע היסטרי: איזה יהודי בא בטענות כלפי זוג גרמני ברחוב, על מות סבו בשואה, מקבל פיצוי של כמה מאות דולרים ולבסוף מכניס להם מכות. צחוקים שחבל על הזמן. כבר עדיף לשמוע כמו בכל יום שואה את "מה ההבדל בין יהודי לפיצה?" (שמישהו בטוקבקים יגלה לכם מה הפאנץ'-ליין של הבדיחה, ולא, זה לא האנשובי).

עשרים וחמש דקות נטו, מתוכם שני שירים (קאבר לשושנה דמארי ופרודיה על ה"יהודים" – שניהם עלבון לממציא החלבון) ועוד כמה מערכונים, הביאו אותי לחשוב שאין הומור טוב בארץ. פעם היה לנו מצחיק, היום עצוב. עצוב לצחוק, עצוב להתנחל, עצוב להכין פיצה, עצוב להדליק טלוויזיה. והכי עצוב – כשאתה רוצה באבאגנוש בסיני, אתה מחכה שעתיים. ופה – כשאתה מקבל כבר את הבאבאגנוש – אתה מגלה שהוא ממש לא טעים.

"באבאגנוש", ערוץ 10, יום ו' 19:30