שחורדינים

לרוטס (The Roots) יש אוסף חדש והוא הגיע אלי בתזמון מושלם עם ההופעה של דה לה סול בחמישי האחרון. למי שלא חווה את ההופעה הזאת נספר, שמאז הביסטי בויז לא נראה כאן בית-ספר כל כך מאלף ומעלף להופעות היפ-הופ. כולה שני אמ-סיז ואחד די-ג'יי עם אנרגיות הופעה של להקה חיה ובועטת, הפעלות קהל מצחיקות, טונה של כריזמה, והכל בכזו קלילות, כאילו שום דבר לא כבד על הכרס הנינוחה שלהם. הם פיזזו על הבמה הענקית של ההאנגר, נתנו את רוב להיטיהם הגדולים, ובעיקר עשו חיים. ואיזה תענוג לראות אותם כל כך נהנים על הבמה. כיף גדול לא פחות היה לראות קהל שלם באקסטזה, כשמולו בעצם רוקדים שלושה חנונים מהזן הקולי, אינטלקטואלים, ראפרים שלא עונים על הגדרות הראפר כפי שהשתרשו משום מה בארצנו. דה לה שרפו את המקום, ובלי קשר להופעתו של לי סקרץ' פרי אחריהם, היה ברור שאת כל האנרגיות בסביבה דה לה שאבו לעצמם, ובצדק.

הרוטס שייכת לדור ההמשך הראשון של חבורת נייטיב טונגס, כלומר החבורה שהורכבה בסוף האייטיז- ראשית הניינטיז מדה לה סול, א טרייב קולד קווסט, הג'אנגל ברדרז וחבריהם (ראו לינק למטה). הם המשיכו את דרכם האומנותית, כשהדגש הוא על ראפ אינטליגנטי, מנוגד לכל המצ'ואיזם, ההדוניזם, הנפיחות העצמית והאלימות ששידרו ראפרים מצליחים מסביב. מוזיקלית, הדגש היה על שילוב אלמנטים ג’זיים בהיפ-הופ שנע בין הניסיוני על גבול האוואנגרד, לבין ביטים איטיים וממוסטלים, מעין דרך לעצור את המהומה האמריקאית שהקיפה את חייהם של הרוטס, לקחת את הזמן עם הבי-פי-אם הנמוך הזה ופשוט לחשוב. אבל יותר מכל, הרוטס ביססו את עצמם כהרכב היפ-הופ שהתפרסם בכך שהקפיד על הופעות חיות לחלוטין ועל תקליטים נטולי סימפולים, המבוססים אך ורק על נגינה חיה. כך היה לפחות עד לשנים האחרונות.

בחזית הלהקה נמצא Black Thought, ראפר מוצלח גם אם יש מהפנטים ממנו. אולם הדמות המרכזית של הרוטס הוא ללא ספק אמיר תומפסון, המוכר כ-קווסטלאב, המתופף האולטרה-כריזמטי של ההרכב, הטיפוס עם האפרו המטופח, אחד האחראים הראשיים לסאונד הייחודי של ההרכב, איש הרוח שכותב את ההארות בעטיפות הפנימיות ובאופן לא מפתיע גם ערך את האוסף החדש. הוא זה שכולם רוצים להיות חברים שלו ופונים דווקא אליו לראיונות, ומהווה שילוב בין אינטלקטואל מרשים לפלצן חסר פשרות. בקיצור – כוכב.

אבל עם כל האג'נדה העומדת מאחורי השורשים, מעניין שכל הסיפור התחיל די במקרה. תומפסון ובלאק תוט רצו לעשות יחד היפ-הופ, אבל לא היה להם מספיק כסף כדי לקנות ציוד די-ג'יי. אז במקום לנגן ביטים מתקליטים וסמפולים, הם השתמשו במערכת התופים הקיימת של תומפסון. האלבום הראשון שלהם, "אורגניקס", הוקלט ב-93' רק כדי שיהיה להם איזשהו מרצ'נדייז למכור בהופעות בגרמניה, לשם הוזמנו לאחר שהפכו להרכב קאלט בפילדלפיה מכורתם. אלבומם השלישי, "Illadelph Halflife" מ-96', היווה עבורם סוג של פריצה אל המיינסטרים-ראפ האמריקאי, כשהם מרככים בו את האוונגארד לטובת קצת יותר מלודיות ג’זיות, ומוציאים את הסינגל "What They Do", עם קליפ שהיה פארודיה קורעת מצחוק על כל קלישאה אפשרית שנראתה עד אז בקליפים של ראפ (כוסיות, חוטיני, מכוניות מתרוממות, כוסיות, שמפניה, בלינג, כוסיות, בריכה פרטית, חוטיני).

גם האלבום שאחריו המשיך את הקו האיכותי, שבין המאתגר מילולית ומוזיקלית לנעים והרקיד, וכלל את "You Got Me", דואט מערכות היחסים המעורערות שנכתב עם ג'יל סקוט, הוקלט בגירסת האולפן עם אריקה באדו וזכה לתוספת של איב על הראפ. השיר הזה מתחרה מאז בקביעות על תואר שיר הראפ המרגש של כל הזמנים. אבל ה-הישג שלהם, לטעמי, הגיע כשהרוטס דווקא וויתרו על הפרונט לטובת ג'יי-זי, ושימשו כלהקתו החיה באלבום הופעת האנפלאגד שלו. אם כבר בית ספר להופעות ראפ, ה"ג'יי-זי אנפלאגד" הוא האקדמיה והתואר הראשון, השני והשלישי באיך לתרגם היפ-הופ לכלים חיים ולעשות את זה ענק.

באוסף החדש מופיעים, בין השאר, שני קאוורים. אחד חי ומאולתר להמנון האייטיז-ברייקדאנס "דין דה דה" של ג'ורג' קראנץ, והשני נוגה ומלטף ל"Everybody is a Star" של סליי אנד דה פמילי סטון. אלה גם היו הרגעים שבהקו מעל השאר באלבומם האחרון והמאכזב משנה שעברה, "The Tipping Point", שפנה ישירות למועדונים והתעסק בקלישאות מוזיקליות להיטיות, שנשמעות לא טבעיות ולא מעניינות כשזה בא מהרוטס.

בכלל, יש משהו קצת מוזר בלהוציא אוסף, ועוד כפול, למי שמעולם לא הייתה להקה של סינגלים, גם אם יצאו להם כמה כאלה שהצליחו. אבל "Home Grown!", ובשמו המלא והיומרני "המדריך למתחילים להבנת הרוטס", לא רק מזכיר את כל מה שהיה מעניין ומוצלח בהרכב הזה עד לתקליטם האחרון, הוא גם מצליח להפוך למעשה לאלבומם הטוב ביותר ולהוות טיול כיפי וחינוכי בו זמנית לדרכם המרתקת.

קווסטלאב דאג לשלב את הסינגלים, שהם בגדר חובה, עם כמה קטעי אלבומים, שלא זכו להערכה מספקת, ובעיקר עם הקלטות נדירות ובי-סיידים, מופלאים כמעט אחד אחד. "Sacrifice" הג’זי למשל, מוגש כאן בגרסת הופעה מקסימה באולפן של ג'יילס פיטרסון, וכמוהו גם "The Seed", כנראה להיטם הגדול ביותר וההוכחה לכך שאפשר לעשות אחד כזה ולהיות סליזי מבלי להישמע כזה, שהופך פה לג'אם סשן לטינו-Fאנקי בן לא פחות מ-16 דקות. "Pass the Popcorn" לקוח היישר מימיהם הראשונים, ובזכות הבייס-ליין שלו נשמע קצת כמו הגירסה הפוזיטיבית ל-"Deep Cover", המנון הגנגסטה (האדיר) של ד"ר דרה וסנופ דוג. "בום!" הוא ג'ימג'ום סוחף, שמשלב בין היפ-הופ לג'ז באופן מושלם. "What You Want", היפ-הופ-סול עם פסנתרי כח שהוקלט עבור סרט בשם "The Best Man", מתעסק גם הוא במערכות יחסים מסוכסכות, והוא כנראה שירם הטוב ביותר אחרי "You Got Me". הראפ האיכותי של קומון ומוס דף ושירת הסול הממיסה של ד'אנג'לו עוברים באוסף הזה כחוט השני, ו"גוד מיוזיק" הוקלט כדי שיהיה להם משהו לתת לדה לה סול, אליליהם של הרוטס בימיהם הראשונים, בתקווה שאלה יקשיבו ויאהבו. "Home Grown!", כמה משמח, נותן את התחושה שהוא סוגר עבור הרוטס מעגלים, ובו זמנית משאיר את החיפוש המוזיקלי פתוח לעוד אופציות רבות, כי אלה, כפי שניתן לשמוע בו, הן אינסופיות.

הרוטס, "Home Grown! The Beginners Guide to Understanding The Roots" (הליקון, Geffen)