באופן טבעי, אמור הדיון בתוכנית החדשה "חמש עם רפי רשף" להתרכז בתחרות המדרגית בינה לבין "סדר עולמי" ו"שש עם" בערוץ 2 ו"ערב חדש" בערוץ 1, יריבותיה בשעת השידור או בפורמט התוכנית בערוצים המתחרים. אבל בצורה שספק אם תחמיא לרשף, הצפייה בתוכניתו מעוררת תהיות דווקא לגבי הדמיון בינו לבין דודו טופז: שניהם היו בעבר דמויות מפתח בעולם הטלוויזיה הישראלי, העיזו ופיתחו פורמטים חדשים ששודרו ברצועות מאתגרות, ואף קיבלו ח"ח מהרייטינג. אחר כך שניהם נעלמו מהמרקע, דבר שמשום מה לא ממש גרם לצופים להתמכר לפרוזק, והנה שניהם חוזרים, מחממים במיקרו את השאריות שהושארו בפריזר לכמה שנים, ונדמה כאילו שום דבר לא השתנה ואנחנו עדיין אי שם בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת.
תכלס, בשביל תוכנית ראשונה, אין לרשף במה להתבייש. למרבה מזלו שודרה התוכנית הראשונה ביום של סערה פוליטית, ובמקרה או שלא הוא זכה לארח את אשתו של גיבור המהומה, אורית מופז. לרשותו עמד גם זוג פרשנים ראוי ביותר, מנוסה, שנון וידעני, וגם יו"ר הליכוד קפץ לביקור והפתיע ברהיטותו. בהשוואה ל"שש עם עודד בן עמי", ששודרה קצת אחר כך בערוץ 2 ואירחה במסגרת "האישה של" את ג'ודי הבלתי נלאית (שמישהו יואיל להסביר לה שהיא לא חלק מהפוליטיקה הישראלית, בבקשה), ובמסגרת "אחרון נציגי הליכוד עלי אדמות" את משה פייגלין העילג וחסר הניסיון (שקרא לעודד בטעות מנשה. פעמיים. אולי הוא חשב שהוא בערוץ הילדים) רשף ממש שיחק אותה עם האורחים. נכון שכהרגלו הוא לא ממש התעניין בדברי המרואיינים שלו, ונהנה יותר להקשיב לעצמו ולהסתחבק עם פרשניו, אבל הרי תוכניות אירוח פוליטיות הן מזמן לא קרקע של הקשבה אמיתית העניין הוא את מי אתה משיג ולא מה הוא אומר. בחציה השני והנינוח יותר של התוכנית הוא עשה קצת יחצנות לאמנון לוי ולרצועת שידורי משחקי הכדורגל של הערוץ, ואף זכינו לראות במסגרת פינת החדשות הטובות שבדרך כלל חותמת תוכניות מהסוג הזה, את החבטה הראשונה של גור הפיל המדובר בקרקע גן החיות התנ"כי. אכן, אייטם רדף אייטם ובשביל חמש בערב זה לא ממש רע.
רפיון
כל זה נכון בהנחה שמתייחסים לשידור כאל התוכנית הראשונה. אבל כאמור, זו הרי לא באמת התוכנית הראשונה של "חמש עם רפי רשף". הוא עשה בדיוק את אותו הדבר במשך שנים ב"ערב חדש", עבר לערוץ 2 ועשה גם שם את אותה רצועה, התברבר קצת בשעות מאוחרות יותר בלי להותיר חותם, ועכשיו הוא חוזר לסמן וי על אותה רצועת שידור בערוץ הממלכתי האחרון שנותר.
כמו מפגני האישיות הגרנדיוזיים של טופז, פגישה עם רפי רשף על הספה בסלון בחמש בערב זה דבר כל כך נוח, חמים ומוכר, עד שהשגרה מנטרלת כל סיכוי לביקורת. לקום בבוקר, להוציא את הכלב, ללכת לעבודה, חמש עם רפי רשף, ארוחת ערב של חביתה וסלט, חפוזון עם אותה אישה פעמיים בשבוע הכל נכנס למשבצת הנכונה, בה אין שום ציפיות מיוחדות, אין טרוניות, והצופה יעשה את זה לא כי זה מלהיב, חדש או מעניין, אלא כי זה שם וכי בגילו, כבר אין ממש ברירה; עושים את מה שרגילים.
לו היינו פוקחים עיניים, שוטפים פנים, יוצאים לערב סלסה קצר ומסעיר ומכינים לארוחת ערב תותים בקצפת במקום חביתה, אולי היינו רואים פתאום שההרגלים הישנים, שכה קל להתמכר להם וכה קשה להשתחרר מהם, בעצם לא היו כל כך טובים. אז אולי גם היינו מתחילים לדרוש מרפי רשף מעט יותר מגוון, קצת פחות שביעות רצון עצמית והרבה יותר תוכן. הרי לא צריך לשנות את הפורמט, זו בסך הכל תוכנית אקטואליה של אחר הצהריים. לא צריך להחליף פרשנים רביב דרוקר ועמנואל רוזן הם אנשי מקצוע טובים ומושחזים, אפילו מצחיקים לפעמים. כל מה שצריך זה להכניס מעט פלפל למערכת היחסים הישנה הזו; אתם יודעים, לתת פרחים מדי פעם, לשלוח את הילדים לבייבי-סיטר אצל הסבא והסבתא פעמיים בחודש. רפי רשף הוא רפי רשף, ואם הוא רק יפסיק להיות כזה זומבי, יש לו ולנו סיכוי לעתיד משותף לא רע והזדקנות שאינה מביישת.
"חמש עם רפי רשף", מדי יום ב-17:00, ערוץ 10