"Beautiful Life", החדש של שי נובלמן, הוא אחת מאסופות השירים האופטימיות, המרעננות והאמיתיות ביותר שנשמעו במחוזותינו בשנה האחרונה, ואין כמו סוף שנה כדי לקבל פרספקטיבה. בניגוד למה שכתב עמיתי ניצן אדרי בשבוע שעבר, מדובר באחד המקרים הבודדים בו הפרגון הגורף לו זכה הדיסק מהמבקרים מצדיק את עצמו, ולא מעיד על "הליכה אחרי הזרם". אפשר להגיד הרבה דברים על הדמות התמוהה במקצת של נובלמן, אבל בשום מקרה אי אפשר להאשים אותו בקונפורמיזם.
במיוחד הופתעתי לקרוא את דבריו הנחרצים כל כך של אדרי, שלא מצא בדיסק "ולו מהלך מלודי אחד שתופס את האוזן - אף לא רגע מפתיע או מקורי, לחן סוחף, שורה כנה". קצת מגוחך, אפילו אם לא שומעים את הדיסק במלואו, לטעון שלנובלמן חסרות מלודיות סוחפות, או כאלה ש"תופסות את האוזן". מי ששמע את "Girlfriend" ולא צעק, לפחות פעם אחת, את ה-"yeah yeah yeah", כנראה באמת איבד חלק מחדוות החיים. ובכלל, הדיסק כולו גדוש בשירים קצביים, מרוממים, וכאלה שפשוט כיף להיסחף לתוכם, גם, ובמיוחד, בגלל שהסיקסטיז היו כאן לפני יותר מ-40 שנה.
"Two Could Be Better Than One" ו-"One Of a Kind", שני שירים קליטים, קצביים ו"זורמים" מאוד, הם דוגמה לצד אחד אליו לוקח נובלמן את הדיסק. בחינה מדוקדקת יותר תגלה שילוב מבריק ומחדש בין הרוק-אנ'-רול הבסיסי, החצוף ופורץ הדרך של סוף שנות החמישים, למלודיות המורכבות של לנון ומקרתני ב-67'. כל מי שנותר בו שמץ של אהבה אמיתית למוזיקה טובה, אמור למצוא כאן משהו.
יש מי שיאמר שהדיסק קצת נסחף בזגזוג שהוא עושה בין סגנונות, ואולי גם שהוא אינו מלוטש מספיק בכל הפינות. יכול להיות. אלא שהקסם האמיתי של נובלמן טמון דווקא בין השורות. מי שיחפש, ימצא בדיסק הרבה מעבר לשירים עם ניחוח של פעם, שכיף לרקוד ולשיר. כמו רבים וטובים לפניו (נגיד בל אנד סבסטיאן), נובלמן משכיל להסתיר כאב, מועקה ומצוקה קיומית, מבעד לעטיפה העליזה, השובבה והקופצנית של חלק לא מבוטל משיריו. לטעון שאין "ולו שורה אחת כנה" בדיסק, זה במקרה הטוב לפספס, ובמקרה האחר פשוט לחטוא למציאות.
"Girlfriend", לדוגמה, עוסק בגבר בן 29, שלראשונה בחייו מצא חברה, אך גם עתה "מרגיש אבוד מבפנים"; ב"Beautiful Life" קשה שלא להבחין בנימה הסרקסטית והמרירה של הקריאה - "הו, אלו חיים יפים"; וכך גם השורה החבויה והאישית כל כך, "Say why don't you hug me like before" שמסתתרת אי שם בשיר מספר 2. אך הדוגמה החזקה מכולן לטקסט כואב שמסתתר מבעד למלודיה אופטימית, היא בשיר הנפלא "Baby In The Rain". אתם יודעים מה, תקשיבו בעצמכם למילים. הגשם בחוץ כבר יתחיל לרדת מעצמו.
יה יה יה'ז
עופר אדרת
12.12.2005 / 11:10