פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לזלי פיינברג, "סטון בוץ' בלוז"

      מתוך "סטון בוץ' בלוז" של לזלי פיינברג, רומן פורץ דרך מ-1993, על הזהויות המיניות בתחום האפור שבין גברים לנשים

      תרזה יקרה,

      אני שוכבת הלילה על המיטה ומתגעגעת אלייך, עיניי נפוחות ודמעות חמות זורמות על פניי. סופת ברקים קיצית משתוללת בחוץ.

      הלילה הלכתי ברחוב, וחיפשתי אותך בפניה של כל אישה, כמו שאני עושה בכל לילה, בגלות הבודדה הזאת. אני מפחדת שלעולם לא אראה שוב את עינייך הצוחקות, המתגרות.

      מוקדם יותר שתיתי קפה עם מישהי בגריניץ' וילג'. חברה משותפת שידכה בינינו, והייתה בטוחה שנמצא מכנה משותף כי שתינו "מתעניינות בפוליטיקה". ישבנו בבית קפה והיא דיברה על המפלגה הדמוקרטית, ועל סמינרים ועל צילום ועל בעיות שיש לה בבית המשותף ועל העובדה שהיא מתנגדת לפיקוח על מחירי הדירות. לא פלא – אבא שלה קבלן עשיר.

      התבוננתי בה בזמן שדיברה, וחשבתי שאני זרה בעיני האישה הזאת. היא מסתכלת עליי אבל לא רואה אותי. ואז אמרה שהיא שונאת את החברה הזאת בגלל מה שעשתה ל"נשים כמוני", ששונאות את עצמן עד כדי כך שהן חייבות להיראות ולהתנהג כמו גברים. הרגשתי איך אני מאדימה, עשיתי פרצוף והתחלתי לספר לה, בשקט וברוגע, על כך שהיו נשים כמוני עוד משחר הימים, עוד לפני שהיה דיכוי, ועל כך שהתרבויות שבהן חיו כיבדו אותן; והיא לבשה על פניה את ההבעה הכי מתעניינת שיש לה – וחוץ מזה, כבר הגיע הזמן ללכת הביתה.

      בפינת הרחוב ראינו שוטרים מכים הומלס. נעצרתי וצעקתי עליהם והשוטרים התקרבו אליי עם אלות שלופות, היא משכה אותי אחורה בחגורה שלי. הסתכלתי עליה, וכל הדברים שחשבתי שקברתי עמוק בתוכי, צפו ועלו. עמדתי שם ונזכרתי בך, כאילו אני לא רואה את השוטרים שעומדים להכות אותי, כאילו נשאבתי לתוך עולם אחר, למקום שאליו רציתי לחזור.

      ופתאום הלב שלי כל כך כאב, הבנתי שעבר הרבה זמן מאז שהרגשתי משהו.

      תרזה, הלילה אני צריכה לחזור הביתה, אלייך. אני לא יכולה. לכן אני כותבת לך את המכתב הזה.

      אני זוכרת, לפני הרבה שנים, את היום שהתחלתי לעבוד במפעל השימורים בבאפלו. את כבר עבדת שם כמה חודשים. מבטך תפס את מבטי ושיחק בי לפני ששחררת אותי. הייתי אמורה ללכת עם מנהל העבודה ולמלא טפסים אבל הייתי עסוקה בלחשוב איזה צבע יש לשיער שלך מתחת לכובע הנייר הלבן, ואיך הוא ייראה ויורגש בין אצבעותיי, כשיפוזר. ואני זוכרת איך צחקת בעדינות כשמנהל העבודה חזר ושאל: "את באה או לא?"

      כולנו, כל ההישי במפעל, רתחנו כששמענו שפיטרו אותך כי לא נתת למפקח לגעת לך בחזה. עוד פרקתי ארגזים על הרציף במשך כמה ימים, אבל הייתי קצת בדיכאון. אחרי שהאור שהבאת נעלם, זה פשוט לא היה אותו דבר.

      לילה אחד, הלכתי בפעם הראשונה למועדון חדש בצד המערבי של העיר, ולא האמנתי. את היית שם, נשענת על הבר, אי אפשר לתאר עד כמה הג'ינס שלך היו הדוקים והשיער שלך, השיער שלך היה פזור וחופשי.

      ואני זוכרת את המבט שלך, שהופיע שוב. לא רק שזיהית אותי, אהבת מה שראית. והפעם, אישה שלי, היינו בשטח שלנו. יכולתי לעשות כל מה שתרצי, ושמחתי שבאותו ערב התלבשתי יפה.

      בשטח שלנו... "את רוצה לרקוד?"

      לא ענית כן או לא, רק שיחקת איתי בעינייך, ישרת את העניבה שלי, החלקת לי את צווארון החולצה ולקחת את ידי. הלב שלי היה שלך עוד לפני שגופך נע כנגד גופי. ברקע תמי שרה "Stand By Your Man", ואנחנו התאמנו את המילים בלב, ושינינו כל "הוא" ל"היא". אחרי שרקדת ככה, היה לך יותר מהלב שלי. גרמת לי להשתוקק, ואהבת את זה. גם אני.

      הבוצ'יות המבוגרות יותר הזהירו אותי: אם את רוצה שהנישואים שלך יצליחו, תפסיקי לבוא לברים. אבל אני הייתי תמיד בוץ' של אישה אחת. וחוץ מזה, זאת הייתה הקהילה שלנו, המקום היחיד שאליו השתייכנו, אז היינו הולכות כל סופשבוע.

      בברים, היו שני סוגי קטטות. כמעט בכל סופשבוע נתקלנו באחד מהסוגים. בחלק מסופי השבוע, בשניהם. הבוצ'יות היו הולכות מכות, מלאות באלכוהול, בבושה ובקנאה חסרת ביטחון. לפעמים הקטטות היו נוראיות, והתפזרו כמו רשת שלוכדת את כל מי שהיה בבר, כמו בלילה שה?די איבדה עין, כשמישהי הכתה אותה עם כיסא בר בראש.

      הייתי גאה מאוד בזה שבכל השנים האלה, מעולם לא הרמתי יד על בוץ' אחרת. את מבינה, אהבתי גם אותן, והבנתי את הכאב ואת הבושה שלהן, כי הייתי דומה להן כל כך. אהבתי את הקמטים שנחרשו בפניהן ובידיהן, ואת הכתפיים היגעות מעבודה קשה. לפעמים הייתי מסתכלת בראי ותוהה איך אראה בגילן. היום אני יודעת!

      גם הן אהבו אותי, בדרכן. הן הגנו עליי כי ידעו שאני לא בוץ'-סוף-שבוע. הבוצ'יות של סוף השבוע פחדו ממני, כי הייתי סטון בוץ' . אילו ידעו באמת כמה חסרת אונים הרגשתי! אבל הבוצ'יות המבוגרות ידעו שהדרך שאלך בה קשה ומכאיבה מאוד וקיוו שלא אצטרך לצעוד בה.

      כשהגעתי לבר בדראג, קצת כפופה, הן אמרו לי, "תהיי גאה במי שאת", ואז ישרו את עניבתי, קצת כמוך. הייתי דומה להן, הן ידעו שאין לי ברירה. משום כך, ריב איתן אף פעם לא התפתח למכות. טפחנו זו לזו על הגב בבר, ושמרנו אחת על הגב של השניה במפעל.

      אבל היו רגעים שבהם האויבים האמיתיים שלנו נכנסו בדלת: חבורות מלחים שיכורים, בריוני הקו-קלקס-קלאן, סתם מטורפים ושוטרים. ידענו תמיד שהם נכנסו כי מישהו היה מוציא את הג'וקבוקס מהחשמל. לא משנה כמה פעמים זה קרה, כולנו התאכזבנו כשהמוזיקה הפסיקה ורק אז קלטנו שהולך להיות בלגן.

      כשהגזענים נכנסו, ידענו שהגיע הזמן להילחם, ונלחמנו. נלחמנו בכל הכוח – פ?מיות ובוצ'יות, גברים ונשים, כולם ביחד.

      אם המוזיקה הפסיקה והשוטרים עמדו בפתח, מישהו היה מחזיר את השקע לחשמל, והיינו מחליפות בנות זוג. אנחנו, לבושות בחליפות ובעניבות, היינו רוקדות עם אחיותינו הדראג קווינז בשמלות הערב ונעלי העקב. קשה היום לזכור שאז זה היה לא חוקי ששתי נשים או שני גברים יתנועעו יחד לצלילי מוזיקה. כשהשיר היה נגמר, הבוצ'יות היו משתחוות, בנות זוגנו הפמיות קדות, והיינו חוזרות למקום, לבת הזוג ולכוסות השתיה שלנו, ממתינות לראות מה יעלה בגורלנו.

      אני זוכרת מאז את ידך על החגורה שלי, מתחת למקטורן שלי. היד שלך נשארה שם במשך כל הזמן שהשוטרים היו בבר. "תירגעי, מותק. תישארי איתי, בייבי, תירגעי", היית הומה באוזני כמו היה זה שיר אהבה מיוחד ללוחמים, שעל מנת לשרוד, צריכים לבחור את הקרב הנכון להילחם בו.

      למדנו מהר מאוד, שהשוטרים מציבים את הניידת שלהם בפתח הבר ובתוכה כלבים נוהמים, כדי שלא נוכל לצאת. היינו לכודים.

      את זוכרת את הערב שבו הייתי חולה ונשארת איתי בבית? את בטח זוכרת איזה לילה זה היה. השוטרים בחרו את הסטון בוץ' הכי כבדה בבר, והשפילו אותה עד עפר. זאת הייתה אישה שאמרו עליה ש"היא לובשת מעיל גם במקלחת". שמענו שהם הפשיטו אותה, לאט, לפני כל הבר, וצחקו כשניסתה לכסות על מערומיה. אמרו שאחר כך היא השתגעה, ותלתה את עצמה.

      אם הייתי שם באותו הלילה, מה הייתי עושה?

      אני זוכרת את הפשיטות על הברים בקנדה. בוצ'יות-סוף-שבוע נדחסו לניידת, צחקקו וניסו לנפח את שיערן ולהחליף בגדים, כדי שיכניסו אותן לתא אחד עם הפמיות. הן אמרו שזה יהיה כמו "להיות בגן עדן". על פי חוק היינו חייבות ללבוש שלושה פריטי לבוש נשיים.

      אנחנו אף פעם לא החלפנו בגדים. גם לא אחיותינו הדראג קווינז. ידענו, וגם את ידעת, מה יקרה לנו. היינו צריכות את השרוולים המקופלים, את השיער המשוך לאחור, כדי להצליח לעבור את מה שעמד לקרות. ידינו היו כפותות באזיקים בחוזקה מאחורי גבנו. ידייך היו כפותות מלפנים. ריפית את העניבה שלי, פתחת את הכפתור העליון בחולצה, ונגעת בפניי. ראיתי בפנייך את הכאב ואת הפחד עליי, ולחשתי לך שהכל יהיה בסדר. ידענו שזה לא נכון.
      אף פעם לא סיפרתי לך מה עשו לנו בתחנה – דראג קווינז בתא אחד, סטון בוצ'יות בתא השני – אבל ידעת. כל פעם היו גוררים החוצה את האחים שלנו, סוטרים להם ומכים אותם, ונועלים את התא במהירות אחריהם למקרה שנתפרע וננסה לעצור אותם, כאילו יכולנו. הם היו קושרים את פרקי ידיו של אחד מאחינו לקרסוליו, או כובלים אותו עם הפנים לסורגים. הם אילצו אותנו להסתכל. לפעמים היינו קולטות במהלך העינוי את מבטו של קורבן ההתעללות, או מי שבקרוב יהיה הקורבן, והיינו אומרות בעדינות, "אני איתך, מותק, תסתכל עליי, זה בסדר, אנחנו ניקח אותך הביתה".

      אף פעם לא בכינו בנוכחות השוטרים. ידענו שאנחנו הבאות בתור.

      כשדלת התא תיפתח בפעם הבאה, יגררו אותי החוצה ויקשרו ברגליים פשוקות אל הסורגים.

      שרדתי? אני חושבת שכן. אבל רק בגלל שידעתי שאני חוזרת הביתה, אלייך.

      הם שחררו אותנו אחרי כולם, כל אחת בנפרד, ביום שני בבוקר. לא הוגש כתב אישום. כבר היה מאוחר מדי להתקשר לעבודה ולקחת יום מחלה. בלי כסף, נאלצנו לתפוס טרמפים, לחצות את הגבול ברגל, בבגדים קרועים, מדממות, דורשות מקלחת, כואבות, מפוחדות.

      ידעתי שתהיי בבית, אם אצליח להגיע אליו.

      מילאת לי אמבטיה עם קצף ריחני. הנחת על המיטה בוקסר נקי וטי שירט, והשארת אותי לבד, לשטוף מעליי שכבה ראשונה של בושה.

      אני זוכרת, זה תמיד קרה באותה צורה. הייתי לובשת את התחתונים, ואז מעבירה את הטי שירט מעל הראש, ואת היית מוצאת איזה תירוץ להיכנס לאמבטיה, לקחת משהו או לסדר. במבט חטוף היית משננת את מיקומם של כל הפצעים על גופי, כמו מפת דרכים – החתכים, החבורות, כוויות הסיגריות.

      מאוחר יותר, במיטה, חיבקת אותי בעדינות, מלטפת בכל מקום. הנגיעות הרכות ביותר נשמרו למקומות שבהם הייתי פצועה. הכרת כל נקודה כואבת – בפנים ובחוץ. בהתחלה היית זהירה, ידעת שלא הייתי מספיק בטוחה בעצמי כדי להרגיש מינית. אבל לאט לאט שכנעת את הגאווה שלי להרים שוב את ראשה, בכך שהראית לי עד כמה את רוצה אותי. ידעת שייקח לך שוב שבועות להמיס את האבן.

      לאחרונה קראתי סיפורים שנכתבו על ידי נשים שכועסות כל כך על מאהבות סטון בוץ', שלפעמים הן אפילו לועגות לתשוקתן, כשהן מצליחות סוף סוף לתת מספיק ולהרשות שיגעו בהן. ואני שואלת את עצמי: פגעתי בך כשלא יכולתי לתת לך לגעת בי? אני מקווה שלא. אם נפגעת, מעולם לא הראית את זה. אני בטוחה שידעת שאני מגינה על עצמי, אך לא מפנייך. טיפלת ב?אבן שהייתי אני, כמו בפצע הזקוק לטיפול אוהב. תודה. אף אחת לא עשתה זאת עבורי מאז. אם היית הלילה כאן... טוב, זאת שאלה היפותטית, נכון?

      אף פעם לא אמרתי לך את כל זה.

      הלילה אני נזכרת בפעם שבה נעצרתי לבדי, בטריטוריה זרה. את בטח נבהלת עכשיו, אבל אני חייבת לספר לך. זה קרה בלילה שנסענו 145 קילומטר לבר כדי לפגוש חברות, שבסוף לא הגיעו. כשהמשטרה פשטה על המועדון היינו "לבד", ושוטר בדרגת קפטן צעד היישר לעברי והורה לי לעמוד. זה לא היה מפתיע, הייתי ההישי היחידה במקום באותו לילה.

      הוא העביר את ידיו על כל גופי, משך החוצה את הגומי של הבוקסר שלי והורה לאנשיו לעצור אותי – לא לבשתי שלושה פריטי לבוש נשי. רציתי להילחם איתו באותו רגע, ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות אחרת. אבל גם ידעתי שאם אתנגד, כולם בבר יחטפו מכות, אז פשוט עמדתי שם. ראיתי אותם מצמידים את זרועותייך מאחורי גבך וכופתים אותך באזיקים. שוטר אחד כרך את זרועו סביב גרונך. אני זוכרת את המבט בעינייך. הוא מכאיב לי אפילו עכשיו.

      הם כפתו את ידיי באזיקים כל כך חזק מאחורי גבי עד שכמעט צעקתי. ואז השוטר פתח את רוכסן מכנסיו לאט לאט, עם חיוך מלא שביעות רצון, והורה לי לרדת על ברכיי. בהתחלה חשבתי, "אני לא יכולה!", ואז אמרתי בקול לעצמי, לך ולו, "לא!" אף פעם לא סיפרתי לך את זה, אבל משהו השתנה בתוכי ברגע הזה. למדתי מה ההבדל בין מה שאני לא יכולה לעשות, לבין מה שאני מסרבת לעשות.

      שילמתי מחיר יקר עבור השיעור הזה. אני חייבת לספר לך כל פרט ופרט? ברור שלא.

      כשיצאתי מהתא למחרת בבוקר, היית שם. שחררת אותי בערבות. לא הואשמתי בכלום, והכסף שלך נשאר אצלם. חיכית כל הלילה בתחנת המשטרה. רק אני יודעת עד כמה היה לך קשה לעמוד בכל ההטרדות, הרמיזות והאיומים שלהם. ידעתי שהתכווצת בכל פעם ששמעת את הקולות שהתאמצת לפענח, עולים מאחד התאים. התפללת שלא תשמעי אותי צורחת. לא צרחתי.

      אני זוכרת שיצאנו החוצה לחניה, את עצרת והנחת את ידייך ברכות על כתפיי, נמנעת מלהביט בעיניי. שפשפת בעדינות את כתמי הדם שהיו על החולצה שלי ואמרת, "אני בחיים לא אצליח להוריד את הכתמים האלה".

      לעזאזל עם כל מי שחושב שזה אומר שתפקידך בחיים שלי היה מוגבל לכביסה.

      הבנתי בדיוק למה את מתכוונת. זו הייתה דרך כל כך מתוקה להגיד, או לא להגיד, מה את מרגישה. בערך כמו שאני נועלת את רגשותיי ומתכנסת בעצמי בכל פעם שאני מפחדת ופגועה וחסרת אונים, ואז אני אומרת דברים מצחיקים ומטופשים שנראים לא קשורים לכלום.

      הסעת אותנו הביתה, כל הדרך ראשי נח בחיקך, וליטפת את פניי. מילאת אמבטיה. הנחת על המיטה תחתונים וגופייה נקיים. השכבת אותי במיטה. ליטפת אותי בזהירות. חיבקת אותי בעדינות.

      מאוחר יותר באותו הלילה התעוררתי ומצאתי את עצמי לבד במיטה. ישבת ליד שולחן המטבח ושתית, ראשך בין ידייך. בכית. עטפתי אותך בזרועותיי וחיבקתי אותך חזק, ואת נאבקת והכית באגרופים בחזי, מפני שהאויב לא היה שם ולא יכולת להילחם בו. אחרי כמה דקות נזכרת בחבורות שעל חזי ואז בכית חזק יותר, מתייפחת, "זה הכל באשמתי, לא הצלחתי לעצור אותם".

      רציתי תמיד להגיד לך. באותו רגע ידעתי, שאת באמת ובתמים מבינה מה הרגשתי בחיי. חנוקה מזעם, חסרת אונים, חסרת יכולת להגן על עצמי או על אלה שאהבתי יותר מכל, ובכל זאת משיבה מלחמה, שוב ושוב, לא מסוגלת לוותר. לא היו לי מילים להגיד לך את זה אז. אמרתי רק "יהיה בסדר, זה יהיה בסדר". ואז חייכנו באירוניה, ואני לקחתי אותך חזרה למיטה, ואהבתי אותך בגופי הכי טוב שיכולתי, בהתחשב במצב שהייתי בו. ידעת לא לנסות לגעת בי באותו לילה. רק העברת את אצבעותייך בשערי ובכית ובכית.

      מתי התנתקנו, לוחמת מתוקה? חשבנו שניצחנו במלחמה על החופש כשבחרנו במילה גיי. פתאום היו פרופסוריות ורופאות ועורכות דין בכל מקום, שהחליטו שכל הפגישות צריכות להיערך על פי חוקי הסדר של רוברט (מי החליט שרוברט הוא אלוהים?).

      הן הבריחו אותנו, גרמו לנו להתבייש במראה שלנו. הן קראו לנו שוביניסטיות, אויבות. הן שברו לבבות רבים. של נשים. לא היה קשה לסלק אותנו. הלכנו בשקט.

      המפעלים נסגרו. דבר שלא יכולנו להעלות על דעתנו שיקרה.

      ואז, התחלתי לעבור כגבר. מוזר, להיות מוגלית מהמין שלי לתוך גבולות שאף פעם לא יהיו בית.

      גם אותך גירשו, לארץ אחרת, שבה חי המין שלך, ובכל זאת הופרדת בכוח מאותן נשים שאהבת כמו שניסית לאהוב את עצמך.

      יותר מעשרים שנה חייתי על האי הבודד הזה, תוהה מה עלה בגורלך. מחית את איפור סוף השבוע מפנייך בבושה? רתחת מזעם כשנשים אמרו, "אם הייתי רוצה גבר, הייתי יוצאת עם גבר אמיתי?"

      את עובדת בזנות היום? ממלצרת, לומדת לעבוד על תוכנת וורד?

      אולי את יושבת בבר לסבי, מחפשת בזווית העין את האישה הכי בוצ'ית בחדר? הנשים שם מדברות על המפלגה הדמוקרטית ועל סמינרים ועל בעיות בבניינים משותפים? האם את יוצאת עם נשים שמדממות רק פעם בחודש, בזמן המחזור?

      או אולי את נשואה, בעיר שכוחת אל אחרת, שוכבת במיטה עם מכונאי רכב מובטל, שדומה לי הרבה יותר מאשר הנשים ההן, מאזינה לנשימתם השלווה של ילדייך הישנים? את חובשת את נפשו הפצועה באותה דרך שניסית לרפא את שלי?

      את חושבת עליי לפעמים בלילה קר?

      כבר שעות אני כותבת לך את המכתב הזה. צלעותיי כואבות ממכות שקיבלתי לא מזמן. את יודעת.

      לא הייתי מצליחה לשרוד כל כך הרבה זמן, אם לא הייתי יודעת את אהבתך. ועדיין כל גופי כואב מגעגוע, ואני כל כך צריכה אותך.

      רק את יכולה להמיס את האבן הזאת. האם תחזרי אי פעם?

      הסופה חלפה. מחלוני נשקף אופק מואר בזוהר ורוד. אני נזכרת בלילות שבהם זיינתי אותך, לאט ועמוק, עד שהשמיים נצבעו בגוון הזה בדיוק.

      אני לא יכולה לחשוב עלייך יותר, הכאב בולע אותי. אני חייבת להניח את הזיכרונות ממך בצד, כמו תמונה מצהיבה, יקרת ערך. ישנם עדיין הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך, לחלוק איתך.

      מכיוון שאני לא יכולה לשלוח לך את המכתב הזה, אשלח אותו למקום שבו שומרים על זיכרונות של נשים. אולי, יום אחד, אם תזדמני לעיר הגדולה הזאת, תעצרי שם ותקראי אותו. אולי לא.

      לילה טוב, אהובתי.

      הערות:

      1. He-She – מונח סלנג מיושן שתיאר לסבית-בוצ'ית, כלומר, בעלת מאפייני מגדר "גבריים", אישה בעלת מאפיינים כאלה שאינה לסבית, או טרנסג'נדר. לעתים נאמר בקונוטציה שלילית. כל הערות השוליים בספר הן של העורכת.

      2. Stone Butch– מושג המתאר לסבית עם סממנים מגדריים "גבריים", המעדיפה שלא יגעו בה כלל במהלך יחסי המין, כאשר היא בוחרת בדרך כלל להישאר לבושה, או שלא לבצע תפקיד "נשי" ביחסי המין. המושג מתייחס גם ללסבית הגאה בהיותה בוץ' במיוחד.

      3. Femme – לסבית "נשית". קטגוריית מגדר לסבית שהתייחסה להופעה ולגינונים "נשיים" ובעבר סימנה גם תפקיד מיני של קבלה. היום ניתן להשתמש בה גם כדי לתאר מאפייני מגדר "נשיים" אצל אנשים מכל המינים והנטיות.

      4. דראג קווין – במשמעותה כיום, המילה מתייחסת לפרפורמנס, או לתחפושת בזמן הופעה בה מאומץ תפקיד המגדר האחר. השימוש במילה דראג קווין בספר לא מתייחס בדרך כלל לכך, אלא לנשים שנולדו זכרים ביולוגים אבל חיו את חייהן כנשים לכל דבר, עם התערבות כירורגית או בלי. כיום מקובל לקרוא לנשים כאלה "נשים טרנסקסואליות" או "טרנסיות".

      5. Gay – (מילולית) עליז, שמח. מונח שאומץ על ידי תנועת שחרור הלסביות, ההומואים, הבי והטרנס בשלהי שנות הששים, כמונח חיובי, שביקש להחליף את המונח הרפואי הומוסקסואל במושג חיובי ניטרלי.

      6. Robert’s Rules of Order – מערכת של הליכים פרלמנטריים שפורסמה לראשונה ב-1876 על ידי הנרי רוברט, גנרל בצבא האמריקאי.

      7. to pass, "לעבור" – אימוץ משכנע של תפקיד ולבוש מגדרי המשויכים למגדר המנוגד למין הביולוגי.