פיני הנימול

לפני כתריסר ירחים, בעודי יושב בגולה, הלכנו מספר גויים ואנוכי למסעדה בלתי כשרה למהדרין כדי לסעוד את לבנו. הערב עבר עלינו בדיבורים על הא ועל דא, ואז, כטוב לבנו ביין, החלו המסובין לספר הלצות ומהתלות שונות. כשהגיע תורי, סיפרתי – כמיטב מסורת ישראל – בדיחות על רומנים, מרוקאים, פולנים ועוד כל מיני שהתערבבו בחולות. אולם, כדי חלילה לא להלבין את פני ישראל ברבים, מייד הסברתי שאין מדובר בבדיחות על עמים נוכריים, כי אם על עמנו אנו ועדותיו השונות. וכדי לנקות את עמנו (ואת עצמי) באופן סופי מחשד לשנאת זרים, מייד התנדבתי לספר בדיחה על יהודים: "מה הדבר הראשון שמבקשים מהמלצר בקפה באוושוויץ? מאפרה". דממת תאי גזים השתררה במקום וחמישה פרצופים נדהמים הסתכלו עלי כאילו, שמע ישראל, הרגע נפלתי מהגיהנום. "אני לא חושב שאנחנו יכולים לצחוק מזה", אמר לי אחד מהם. טוב, עניתי, אבל לנו מותר.

אם "מי רוצה להיות יהודי" היה משודר בתחנת טלוויזיה בגרמניה או במצרים, מייד היו עולות קריאות געוואלד בעיתונות העברית מהולות בהאשמות על האנטישמיות הקשה. אבל, כאמור – מה שאסור לגויים, מותר לנו, ובצדק. אין הומור מוצדק יותר מהומור עצמי. הבעיה היא שאם גויים היו רואים את "מי רוצה להיות יהודי" הם לא היו צוחקים, ולא כי הם היו חושבים שהם לא יכולים לצחוק מזה – אלא פשוט כי זה לא מצחיק.

יותר מכך – אם את "מי רוצה להיות יהודי" היה מנחה אברי גלעד, או כל חילוני-טורף נבלות-מוצהר אחר, גם אז היו מוטחות אל החלל האשמות על האנטישמיות החדשה. אבל, כידוע, מה שאסור לאפיקורסים מותר לחובבי פרשת השבוע. קופטש, כמו נניח אהוד בנאי, הוא ההוכחה עבור חילונים גמורים שאפשר גם להתעניין ביהדות וגם להיות נורמלי, ועוד לעשות את זה בסבבה. וזו נקודה לא רעה בשביל תכנית יודו-מגניבית. אז מה יוצא לנו מכל הסיפור, חוץ מזה ש"רשת" יכולה לסמן וי על רובריקת שידורי מסורת וקירוב לבבות בעם? האמת, שום דבר מיוחד.

כי אם נקלף לרגע מ"מי רוצה להיות יהודי" את המוטיבים היהודיים כמו מוזיקת החסידים והענקת "רבי נחמנים" ו"טומי לפידים" במקום נקודות - שטיקים שבינינו ימצו את עצמם תוך שתי תכניות – נישאר עם תכנית בינונית למדי שסובלת משתי בעיות קשות. הראשונה, כמה בנאלי, היא הבנאליה. שימו לב למשל לאורחים בתכנית הראשונה: אורי אורבך על תקן הדוס (שזה כמו לבחור את איבגי לתפקיד ראשי בסרט ישראלי) שיישאל, כמובן, שאלות מהתחת על פרק י"ז בספר מלכים א'; מורן אייזנשטיין (שזייפה למוות בצורה מעוררת השראה את "דיווה" בסוף. מתי עוד דואט עם צינוביץ'? תאמיני לי, זה שווה שלום בית), בתפקיד הבימבו שבסוף, ממש כמו רחב הזונה, תצא צדיקה; ואחד, גורי אלפי, שמזה שנים לא נראה על המסך. באמת, התגעגענו. אפילו הפסקת פרסומות לא היתה בין "משחק מכור" ל"מי רוצה להיות יהודי". מה עם איזה חוק שיחייב סלבריטיס לתקופת צינון בין תכנית לתכנית?

שנית, "מי רוצה להיות יהודי", לפני שהיא שואלת אחרים מה הם רוצים להיות, צריכה להחליט על זה בעצמה. כרגע היא נראית כמו רמיקס של שעשועון של הטלוויזיה החינוכית (ויש לנו פיצוח!), גירסת ערוץ תכלת ל"משחק מכור" ותכנית אירוח במדור ה-VOD של אתר יהדות צפון אמריקה. מזל שבאמצע הסתכלתי מה השעה ונזכרתי שבעצם מדובר בתכנית לייט נייט, ולייט נייט, נדמה לי, אמור להיות נועז, חדשני, או לפחות חצוף. עכשיו, אם הדבר הכי חצוף בתכנית זה שכשמורן אייזנשטיין אומרת ש"הכי חשוב זה לתת בלי לצפות לקבל" וקופטש שואל אותה אם היא בחורה נותנת (וינק וינק נאדג' נאדג'), או שללהקה קוראים "הג'וינט היהודי" – אז ל"מי רוצה להיות יהודי" יש תעוזה כמו שלמופז יש חושים פוליטיים מחודדים. הקוליות האפאטית של קופטש מאפשרת לו להיות בפוזיציה יחידה במינה בה הוא יכול לדבר, נניח, על סוגיית הכשרות שבקיום סקס אנאלי ולהישמע לגמרי הגיוני. הבעיה היא שהוא לא עושה את זה. למה? לאלוהים הפתרונים.

"מי רוצה להיות יהודי", יום ב' 22:55, ערוץ 2