וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מה זה פה, שיקגו?

נמרוד מוזס

14.12.2005 / 9:41

נמרוד מוזס קופץ לשיקגו, שם ממוקמים במקרה שניים מהלייבלים הכי שווים – דראג סיטי ותריל ג'וקי

בין כל הפלאשים, הזוהר והנטיות להרס עצמי של עולם המוזיקה, פועלים הרכבים ולייבלים שקמים כל בוקר לעבודה כמו אנשים בוגרים ונבונים, ובריטואל קבוע חובשים כובע, עוטים מעיל, מניעים את המכונית ונוסעים לחפש חוויות לאלבום הבא.

ליוצרים אמריקאים, בריטים, יפנים ואוסטרים החתומים בלייבלים דראג סיטי ותריל ג'וקי אין רצון או צורך להוליך שולל את קהל המאזינים שלהם. בתוך כך, ובניגוד גמור לטרנדים חדשים ואמביוולנטיים (פריק פולק, ארט רוק, אנטי פולק וכל אלה) שצצים בשנתיים האחרונות בכותרות מוארות היטב, לשני הלייבלים הללו יש מנדט אחד מאוד ברור: הם נטולי יומרות חסרות בשר, הם עתירי אידיאלים בריאים לקדם כל הזמן את פאתוס הגיטרות (וקצת אלקטרוניקה), וכוונתם הטהורה היא להרחיב בטבעיות (ולא באגרסיביות יחצנית) את מעגל התהודה של יוצרים שיש להם מה לומר באמת. לא יותר, לא פחות.

רשימות מכולת

סטריאולאב (הבריטים), סמוג (האחד והיחיד), The Howling Hex, סקוט ווקר, דיוויד גראבס (גאסטר דל סול), ג'ואנה ניוסום (הנבל וקול המרשמלו), הסילבר ג'וז, פייבמנט, ההיי לאמז (הבריטים גם כן), Six Organs of Admittance, ברודקאסט ועוד, הם מקצת השמות החמים שעברו בחמש עשרה השנים האחרונות במסדרונות המרתקים ונטולי הדופי של דראג סיטי, בחוזה הקלטה או בחוזה הפצה.

מפעל הפוסט רוק, הפולק, הפופ והלואו פיי הדינמי הזה הוקם ב-89' ע"י דן קורטזי ודן אוסבורן, המובילים מאז בגאווה את אחד הלייבלים החשובים של אמריקה כולה ושל שיקגו בפרט, עיר עם היסטוריה מוזיקלית מפוארת.

The Sea And Cake, טורטויז, דייויד בירן, טליה צדק (Thalia Zedek), טום ורליין, The Zincs וג'ון פאריש הם השמנת של תריל ג'וקי. לכל השמות הנ"ל אלבומים רשמיים בחברת התקליטים, מלבד טום ורליין (סולן טלוויז'ן) שרק הוציא שם מחדש את אלבומו האינסטרומנטלי מ-92', "Warm & Cool" . הריאישיו הזה מתווסף לקטלוג ההפצה הרשמי והמכובד של הלייבל ומעניק לו ממד רבע-היסטורי, עם אחד מחלוצי הפוסט-Pאנק האמריקאי לצד טליה צדק, יוצרת וותיקה בביצה שהתהוותה אחריו, המנהלת מזה 20 שנה מאבק עיקש עם דיסטורשן עצל ועם קול זכוכית סדוק המזכיר לפרקים את מריאן פייתפול.

יש המלעיזים על תריל ג'וקי, ומאשימים את הלייבל בשכלתנות מלאכותית, אך אם בדראג סיטי (החשוב והגדול יותר מבין השניים) חותרים יותר ויותר למגע הלואו פיי ולרוק חלול ומלוכלך, אז המגמה בתריל ג'וקי הייתה תמיד אקלקטית יותר ומחוברת לג'ז אקספרימנטלי, פופ חד גוני, אלקטרוניקה נוירוטית, אמריקנה, וריתם אנד בלוז שורשי ומינימליסטי. וזה מספיק טוב בשבילי.

סאן פרוסט

כמו מוכרת גפרורים קטנה שבמקום למכור אותם, היא משתמשת בהם כדי לשרוף תמונות סטילס של אקסים נוראיים שנטשו אותה בברוטאליות וריסקו לה את הלב, מטפלת מצוין במקסם שווא של מה שנדמה כהתאהבות ולרוע המזל מתגלה כאשליה, כמו רוח רפאים שקופה ובלתי נראית מצליחה אדית פרוסט להוציא ר את אחד האלבומים היפים והמשמעותיים ביותר שיצאו השנה בדראג סיטי. באלבומה הרביעי פרוסט שוב מבליחה מאי שם, ממלאה עוד חלל ריק ומציגה את כישורי הכתיבה המינוריים והדואבים שלה, והיא בשיאה. פרוסט גדלה בטקסס ובמקסיקו, וכנראה שלא מעט פעמים במהלך בגרותה נתקלה בגברים שממש עשו לה את זה, אבל אז גם בדיוק הלכו. לא נורא, יצאו לה מזה אחלה שירים.

אדית פרוסט, "It’s A Game" (אם-סי-איי, Drag City)

פאריש, טקסס

ג'ון פאריש הוא יבוא בריטי המתבולל בלילות עם ריחות הדיסקו של שיקגו סיטי. באולפן, הוא שר קרוב מאוד למיקרופון על מתאגרפים זבי דם ובעצם, מדבר על הכוח שמניע את העולם היישר לאבדון - אלימות. מולה הוא נאלם דום ומשתומם. האלבום החדש שלו נפתח בפסנתר חלול ושרוט לכל האורך שמתנדנד עם הרוח על ראש צוק גבוה ועוד שנייה הוא נופל ומתרסק לקרקעית חוף הים, אל הסלעים. אף על פי כן, נדמה שדווקא הסלעים הם אלה שיתנפצו כשהפסנתר שלו יפול עליהם - פאריש עשוי מחומר בלתי מתכלה.

לאורך כמעט שני עשורים הפגין פאריש משמעת עצמית גבוהה, פוריות אישית ועקבית ועבודה משותפת אינטנסיבית עם פי ג'יי הארווי. פאריש מציע שוב ושוב עומק אמנותי נטול דופי מתחילת שנות ה-90 כשהוא זז מהפרונט לשמש כשותף ליצירה הקשוחה והרדיקלית ששלפה פי ג'יי הארווי ועד היום, כשהוא משחרר אלבום אישי רביעי, השני בתריל ג'וקי.

"Once Upon A Time" - מכיל מאש-אפ אינדיבידואלי של כתיבה לקונית ומעוררת חשק להקשיב, וצולב בתוכו גם רפרנסים לבילי צ'יילדיש וסמוג, וזוהי ההוצאה החשובה והשלמה ביותר של תריל ג'וקי השנה. אלבום שירים מקורי להפליא, תודעתי, מופק היטב, דחוס וסמיך שמגלגל קדימה את שלב הסולו הבשל והמאוחר של יוצר רגיש וייחודי כמו פאריש, המכניע את כל הדיסטורשן האופנתי ואת כל הסמפלרים המתקהים בכף ידו השמאלית. זו היד שפורטת על גיטרה חשמלית במיומנות וניסיון ומכוונת את הדרך הנכונה כשליבו ניצב זקוף מאחור, אורב לה בל תטעה.

ג'ון פאריש, "Once Upon A Little Time" (אם-סי-איי, Thrill Jockey)

עוד בוואלה!

לשלם זול על חבילת הסלולר! עכשיו גם אתם יכולים

לכתבה המלאה

מפגשים ברכס

הקשר בין דראג סיטי לתריל ג'וקי מתאפשר (מלבד עיר מוצא משותפת, תכנים ותצוגה מוזיקלית עשירה של אמריקה קצת אחרת) גם באמצעות שיתוף פעולה חדש וטרי בין טורטויז לבין וויל "בוני פרינס בילי" אולדהם.

טורטויז מקליטים בתריל ג'וקי מ-94' ועד היום, והם הרכב ג'ז/אינדי רוק/אלקטרוני חי, מקומי, מגובש ומסונכרן הניחן בדמיון יצירתי וערני. הם נשמעים כמו עבודת הסמינריון השלמה ביותר שנכתבה אי פעם מתוך האזנה אובססיבית לקקפוניית הפיוז'ן של פראנק זאפה, דרך נגזרת הקראוט רוק הגרמנית וחלוציות הFאנק הג'אזי, החללי, והאפלולי של הרבי הנקוק. תופעה ותעלומה של ממש. חמישה אנשים שמתחלפים כל הזמן בתפקידים, מזיעים הרבה מהמצח, מנגנים בכישרון על כל הכלים בו זמנית ונשמעים כמו פסקול אוטופי לצילומי מערבון ספגטי עתידני על הירח, וגם נשמעים כמו נטע זר (במובן הגיאוגרפי) ויוצא דופן בטרמינולוגיית הפוסט רוק הבלוזי של קטלוג הלייבל שלהם.

טורטויס ובוני 'פרינס' בילי, "The Brave and the Bold" (יבוא, Overcoat)

אנחנו לא לבד

העובדה שלפני יותר מ 20 שנה המציאו את ההאוס בשיקגו לא מבטלת במאום התרחשות פוסט ואינדי רוק מסקרנת מאוד ומובילה, שמתקיימת בין סמטאותיה בשני העשורים האחרונים (לא סתם יושבים שם משרדי מגזין האינטרנט הנחשק פיצ'פורק). מלבד דראג סיטי ותריל ג'וקי חשוב לציין לייבלים מקומיים נוספים כמו Kranky Records האקספרימנטלי, Thick Records הPאנקיסטי וכמובן המפורסם מכולם, Touch And Go - עליו אמר פעם סטיב אלביני: "If anyone, anywhere in the world can show me a better label , I'll suck their dick.". אני דווקא מכיר אחד או שניים, אבל לא מוכן להסתכן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully