גשר דם

השיקולים שהנחו את ההורים בטרם שלחו את ילדיהם לבית הספר "גשר על הואדי", לא כללו קירבה למקום עבודתם, מגוון שיעורי היוגה והפילאטיס שניתנים בבית הספר, מיחשובו או תכנית הלימודים הייחודית שלו. ההורים החליטו קודם כל שבית הספר ישמש מנוף לקידום יחסי הישראלים היהודים והערבים. כמובן שיש בקרב ההורים כאלה שמאמינים שקירבה בין ילדיהם לילדי הלאום השני תרחיב את יכולות האמפתיה של הילדים משני הצדדים ותהפוך אותם פשוט לאנשים טובים יותר. אך בסדרה, שהחלה את שידוריה ביס דוקו אתמול בערב, וששמה זהה לשם בית-הספר, מוצפת הושטת היד הדו-לאומית אל פני השטח והקרעים הבין-לאומיים הופכים לעיקר ההתמודדות בבית-הספר.

אין ספק שבחיי היום-יום, הילדים - ערבים ויהודים - לא מתמודדים רק עם סוגיית זהותם וניסיון ההתחברות לזהות שמנגד. ילדים בגן ובתחילת היסודי מתעניינים בראש ובראשונה במיקומם במארג החברתי בו הם נמצאים, ולא במארג הלאומי. גם בראיון שהתקיים באחד המקומונים בצפון עם אחד משני מנהלי בית-הספר - יוחנן אשחר, היהודי שבהם – הוא הדגיש שהסדרה מעצימה את הדרמה שמתחוללת במקום, דרמה שאינה נוכחת באופן בולט כל כך בשגרת הלימודים.

אולם, כיאה לסדרה תיעודית רגישה וחכמה, יוצרי הסדרה - ברק ותומר היימן, החליטו גם הם להשתמש בבית הספר כמנוף; מנוף לאמירה מורכבת ונוגעת עלינו, אזרחיה היהודים של מדינת ישראל. הסדרה, בניגוד לבית-הספר, מיועדת בעיקר לצופים שהם אזרחים סוג א' במדינה, אזרחים שלא רואים ערבים כל יום, אלא רק בחלקי הארץ בהם "יש ערבים". הפנייה לצופה היהודי באה לידי ביטוי בסממנים טכניים, כמו למשל העובדה שאין כתוביות בערבית, למעט הכותרת בפתיחה ובמעברים בין סצנות, וגם בסממנים תוכניים. האחים היימן הופכים את הסדרה לקשה לצפייה, או להבנה, כי הדרך היחידה שבה הסדרה תצליח להפרות את הצופה היא אם הוא יסכים להסיר את חומת הגזענות האטומה.

היוצרים אינם מקלים על הבנת המורכבות במצב שהמדינה הריבונית כופה על אזרחי ויושבי הארץ. הם מפתים את הצופה לשוב אל אותן מסקנות בטוחות – אי אפשר לסמוך על הערבים, הם שונאים אותנו ולא ניתן לגשר על השנאה הזאת. כך יכול היהודי הליברל להשקיט את נקיפות המצפון שלו לנוכח חומת הגטאות שמסביב לישובי הגדה וירושלים המזרחית, שכן רגע לפני כן נשמע בנם הערבי של שניים ממקימי בית-הספר מדקלם "ברוח ובדם נפדה את אל-אקצה". הקישורים הרגישים שיוצרים האחים היימן במהלך עריכת הפרק רק מדגישים את ההדחקה שמאפשרת לרוב יושבי הארץ להמשיך ולהרגיש בסדר עם עצמם.

זה לא אומר שהיוצרים ערכו את הסדרה באופן דידקטי, שכן הם מאפשרים הרהורים רבים בנוגע לרעיון שעומד מאחורי הקמת בית הספר ולאופן ביצועו, גם מבלי לקבל ערך מוסף חינוכי. במהלך הפרק עולה התהייה האם זה נכון להשליך על הילדים את הקונפליקט המקומי במלוא עוצמתו. הבחירה של מקימי בית הספר להבליט את הסממנים שמייחדים ומבדילים בין שני הלאומים אינה מובנת מאליה – מאמינים גדולים בדמוקרטיה עשויים לטעון שהבדלים אלה הם שיוצרים את הניכור (דוגמה קיצונית היא החוק הצרפתי שאוסר הופעה עם סממנים דתיים בבתי הספר). כך מציגה הסדרה את הילדים ככאלה שעלולים להיפגע במהלך חינוכם, ולהוות קורבנות לרעיונות דמוקרטיים אציליים. כאשר סבתו של אסף שואלת את חברו בשאר האם לדעתו צריכים להכניס לכלא מחבלים שנתפסים בדרכם לבצע פיגוע, ובחוסר אונים הוא עונה לה שכן, מתחדדת העובדה שילד בגילו צריך להתעסק בפיתוח עצמיותו ולא בהתמודדות עם המורכבות שבלהיות ערבי תחת שלטון יהודי.

הביקורת במהלך הפרק כלפי בית הספר אינה שוללת את תפקידו. למעשה, יוצרי הסרט אינם נוקטים עמדה, ואפילו מציגים את צוות העובדים של בית הספר ואת הורי הילדים, כמי שמודעים לשלל הדילמות והקשיים - לאומיים וחינוכיים, שצצים לנוכח מוסד בלתי מקובל שכזה. עם הישגים כה מרשימים של רגישות דרמתית ואנושית אשר עולים מהפרק הראשון בלבד, נותרת הבטחה לסדרה איכותית ומרתקת בהמשך.

"גשר על הואדי", יס דוקו, ימי שלישי ב-22:00