נתחיל בסמנטיקה שיווקית. רצו הגורל, המוגולים ההוליוודים ואנשי השיווק, ושלושה "מייג'ורים", יעני סרטי ענק, יצאו השנה סמוך לכריסמס ורחוק מהקיץ, כבוד שהיה שמור בעבר ל"שר הטבעות" או "הארי פוטר" אחד בשנה, מקסימום. השלושה: "הארי פוטר וגביע האש", "נרניה" ו"קינג קונג". ואיפה אותה סמנטיקה? בזה שכולם יוצאים בארץ תחת הטגליין השיווקי הבומבסטי: "האירוע הקולנועי של השנה". אז שימו לב: "קינג קונג" הוא האירוע הקולנועי של השנה ואין בלתו. באחריות מלאה.
ב-1976 יצא הרימייק הראשון לקינג קונג, בכיכובם של ג'ף ברידג'ס וג'סיקה לאנג (בלי לכלול בי-מוביז כמו "קינג קונג נגד גודזילה" מהסיקסטיז). למרות התקציב הגדול (25 מיליון ד', פי 2 מזה של "מלחמת הכוכבים" שיצא שנה אחריו), גובב שם מוצר מקושקש, שלא עשה שום כבוד למקור. ויש המון כבוד. ובדיוק מהנקודה הזו - הכבוד, ממש כמו זאביק רוזנשטיין, יוצא פיטר ג'קסון. ג'קסון מספר על כך שבגיל 12 הוא ניסה להסריט את "קינג קונג" עם פרווה מרופטת המולבשת על ויולה, מה שמזכיר לי שאני באותו גיל רציתי לעשות אותו דבר ל"מלחמת הכוכבים", עם לגו. הוא נהיה הקולנוען הגדול ביותר של המילניום החדש (בינתיים), ואני כותב מושתן. שוין.
הרימייק של ג'קסון הוא כולו הצדעה לקולנוע, מחווה אוהבת לאמנות השביעית. בד בבד ולא פחות חשוב, הוא גם מפגן כח שאומר ראו כמה התקדמנו בשבעה עשורים, ולמה אנו מסוגלים היום. יכול להיות שקונג של 2005 אינו פורץ דרך כמו זה של 1933, אך זה לא מבטל בכלום את הישגיו הקולנועיים הכבירים של ג'קסון בסרט, שהוביל בפרויקט כ-1,800 אנשי צוות ושחקנים. זהו הסרט היקר ביותר בהיסטוריה, 207 מיליון ד', כלומר פי 308 מתקציב הסרט המקורי (670,000$, כ-10 מ' דולר במונחים של אז). אחרי "שר הטבעות", ג'קסון מוכיח סופית את יכולותיו כמכשף טכני ומספר מופלא, סוג של שילוב ספילברגי-לוקאסי משודרג. עלילת "קינג קונג" המחודש חוזרת ל-1933, השנה בה הופק המקור - בו ציר העלילה היה בהווה, בשלהי השפל הגדול (שהוא חלק חשוב בעלילה). "קינג קונג" היה פרויקט מושקע וגרנדיוזי, שהיווה ניגוד חד לבתי התמחוי שעדיין פעלו בכל ארה"ב. לצד הפגנת היכולות וההצדעה הקולנועית, המראה את כוחו של הקולנוע ב-2005, כך גם תקציב הענק, המעמת למעשה את תקופת השפל הגדול מול תקופת השפע הגדול.
התכתבותו של ג'קסון עם הגרסה המקורית מופלאה. הנרטיבים זהים, הסיפורים נעים בקורלציה מושלמת, כולל קריצות קטנות למקור (דמות הבמאי מתייחסת לאולפני RKO והבמאי מריאן קופר, שעשו את הסרט המקורי). העלילה זהה: קולנוען בעל חזון בשם קארל דנהאם (ג'ק בלאק, שמוריד ממינון המצחיקוליות שלו ומוסיף ניצוץ מוטרף וחיוני בעיניים) נתקל בשחקנית וודוויל רעבה בשם אן דארו (נעמי ווטס) ומצרף אותה למשלחת שלו המפליגה בחופזה אל "אי הגולגלות", שם הוא מבקש לתעד עולם לא מסומן של יצורים מופלאים. באי מקריבים אותה הילידים לקונג, אותה גורילה בגודל 8 מטרים, והמשלחת יוצאת להציל אותה. בדרך הם נתקלים בג'וקים ודינוזאורים שמתים לפצפץ אותם, בעוד שקונג מתאהב בעלמה. קצת מוות ואימה, קצת הרפתקאות והמשלחת לוכדת את קונג ומביאה אותו לניו יורק כדי להציג אותו קבל עם וברודוויי. אמפייר סטייט. סוף טרגי. fin.
צחוק הגורילה
סיפור המסגרת מקבל בגרסה המחודשת כמה תוספות וטוויסטים. אם בסרט המקורי התאהבה אן דארו בקפטן הספינה, כאן נכנס לתמונה ג'ק דריסקול (אדריאן ברודי), התסריטאי הנערץ עליה, והשניים מתאהבים. יכולות האקרובטיקה הוודוויליות של דארו מנפקות תוספת, שעוזרת להסביר כיצד שבתה את לב הקופיף. דנהאם הופך לאיש חזון, אך גם אדם קטן מאוד, אגוצנטרי, שקרן, תככן ורעבתן. ההבדלים בין שתי הדמויות הגבריות הראשיות ניכרים היטב דווקא דריסקול הצנום, החיוור והמופנם הוא הגיבור, בעוד שדנהאם הכרסתן והגאוותן יוצא איש קטן מאוד. ועם זאת, נדמה שבאספקט החיובי, ג'קסון מתכתב עם הדמות אותה מגלם בלאק גם דנהאם, כמוהו, הוא במאי שמנמן שמנסה להגשים חזונות קולנועיים גדולים מהחיים. כנראה שדמויותיהם של דריסקול, התסריטאי הפואטי והרגיש, עם דנהאם, הבמאי הטכנוקרט, הן למעשה פיצול האישיות של פיטר ג'קסון.
ג'קסון פורט על כל נים ונים בחוויה הקולנועית של הצופה. הבילד-אפ האיטי לאורך השעה וחצי הראשונות (לעיתים, איטי מידי, שלא לדבר על הספינה המעורבת בסיפור, כך שנתאפק שלא להגיד את מילת הגנאי "טיטאניק") נותן ממד של אמפתיה וההזדהות עם הדמויות, הסצינות בג'ונגל של "אי הגולגלות" מרעידים ומשפריצים אדרנלין במאבקים של קינג קונג עם הדינוזאורים, מבעיתים ומעוררי פלצות כשעכבישים וחרקי ענק תוקפים את המשלחת, וסיקוונס הסיום בניו-יורק מרגש עד דמעות בכל דקה, ושובה את הלב בסופו, עם פילטרים נוגים לצד המוזיקה הסכרינית (במובן הטוב של המילה) והמדויקת של ג'יימס ניוטון הווארד, המעסים את האישונים ומרככים אותם בדרך למיזוג הבלתי נמנע עם שק הדמעות. מי שלא בוכה - אטו?ם.
לכאן נכנסת מערכת היחסים בין קונג לדארו. תקשורים ארוכים ודיאלוגים מרגשים באמצעות מימיקה בלבד, של ווטס ובעיקר של קונג, הדמות הווירטואלית השניה של ג'קסון הראויה למועמדות לפרס אוסקר השחקן (אחרי גולום). כל תנועה, מבע ואינטונציה שלו מדויקים עד כאב. הוא השחקן הטוב בסרט, ואין זו בכדי לזלזל ביכולותיהם של האחרים. ברשימת הקרדיטים של הסרט מ-1933 מופיעים שמות השחקנים ובסופם, בקפשן נפרד, שמו של קינג קונג, כשחקן מן המניין - החשוב ביותר בקאסט. במקרה של 2005, זה אפילו מוצדק. ווטס מפליאה בעבודה מול מסך ירוק והדמיות, (ואם זה נעשה מול אנדי סירקיס הכעור - אדרבא), ומבצעת את תפקיד אן דארו נהדר. עם אותו מרכיב של שבריריות אנושית, ואותה נחישות ורגישות, כשהיא מנסה להתנתק מהקוף. פיי ריי, אותה בלונדה חד-גונית שעשתה את העבודה נאמנה ב-1933, הייתה מצדיעה לה היום (אם לא הייתה מתה לפני שנה).
סיפור האהבה המשולש, בין דארו, הנקרעת בין רגשותיה לקונג לבין אלה לדריסקול, נותן ממד שהיה חסר במקור. לקונג היא משמשת סוג של אמא קטנה, כמו גם בובת שעשוע. והוא יגונן עליה כמו שאיש לא יעשה זאת לעולם. כבר בקרבות הג'ונגל שלו למענה נחמץ הלב, וזה עוד לפני שספרנו קומה אחת של בניין האמפייר סטייט. עד הרגע האחרון לא ברור אם היא רוצה לרבוץ בין כיני הענק בפרוותו של קונג או בזרועותיו הגרומות של אדריאן ברודי, אניגמה רומנטית שלא רואים כל יום. ואם פיטר ג'קסון עצר ב-180 דקות, אעצור כאן לפני שאגיע ל-1,000 מילים: חובה לראות את קינג קונג, בשבילו הפכו תירס לפופקורן.