פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שוב מופז, עם הגולשים הסליחה

      ההומור של שאול מופז, מירב מיכאלי וסבתא מ"גשר על הוואדי" אבד. המוצא הישר מתבקש להחזירו למסך של גדי להב

      מעטות הן הפעמים בהם ניתן לזהות בוודאות כי מטבע לשון שאך נולד – סופו להפוך לקלאסיקה לאומית. כזהו המשפט האלמותי "זה לא אני השתניתי, המציאות השתנתה". אך יצא מפיו של שר הביטחון שאול מופז אל מול המצלמות במסיבת העיתונאים, ומייד התייצב בפנתאון האומה לצד "או"ם שמום", "הם לא נחמדים", "אני לוזר??", או לחילופין "מה זה אותנטי" ו"אין דבר אחד שמגדיר אותי 365 מעלות".

      והמבריק במשפט הזה הוא שהוא פשוט אמת לאמיתה: שאול באמת לא השתנה. זו המציאות. הוא נשאר מפוקס על המטרה – להיות שר ביטחון. קודם, כדי להשיג אותה, היה עליו להישאר בליכוד. עכשיו המציאות השתנתה, וכך נכפה עליו, בלית ברירה, לעבור לקדימה. וגם שימושו במסך המציאות בעניין זה הוא מהלך טקטי במסגרת אסטרטגית קבועה, שכולה חתירה בלתי מתפשרת אל היעד: קודם הצעד ההכרחי היה לבכות בתכנית אירוח ולדבר על הלחם שחתוך עבה ומרוח דק. עכשיו המקום להישיר מבט ממלכתי במסיבת עיתונאים ולהסביר כי הליכוד הוא ימין קיצוני, ובאותה העת להורות על חזרה לנוהל חיסולים. בדבר אחד יכול מר מופז להיות בטוח, מקומו בקאנון הלאומי מובטח.

      ועוד: זו כבר הפעם השניה שמופז מדקלם את המנטרה, ולרגע תתהו: הרי לומר את אותו משפט פעמיים חושף את החלילות שבו, האין זו טעות שלומיאלית? לא ולא. הייתי אומר שדווקא כאן טמונה הגאונות שבמרגלית הלשונית הזו: היא מודעת לעצמה. הרי לומר את המשפט הזה, זה רק צעד אחד לפני להגיד בפשטות: "חבר'ה, אני יודע שאתם יודעים שאני מאכיל אתכם לוקש בשקל שבעים, אבל מה? על הזין שלי, למה מה תעשו לי?". ללא ספק זהו שלב חדש, חלוצי, פורץ גבולות באבולוציה של עידן הסארקזם, רגע על סף הפיכת המציאות לסאטירה מושלמת. כי הרי אף תכנית סאטירה לא היתה מצליחה לכתוב טקסט משונן כל כך, ועוד שייצא מפיו של שר ביטחון שנכנס למסיבת העיתונאים דרך החלון (!). ומי שחיבר אותו חייב להיות אדם מצחיק במיוחד, ולכן ברור שהקרדיט מגיע לאחד מיועצי השר ולא למופז עצמו, כי מופז – מלבד היותו אולי הפוליטיקאי הבכיר ביותר שמעולם, אבל מעולם, לא אמר שום דבר מקורי משל עצמו – הוא גם מסוג האנשים שלוקחים את עצמם כל כך ברצינות עד שהם איבדו את חוש ההומור. וכאן גם המקום להתנצל בפניכם, גולשים יקרים, ששבוע שני ברציפות אני תוקע לכם תמונה של האיש הרציני הזה ישר בפנים, ככה על ההתחלה של הסופ"ש. אבל, לא היתה לי ברירה. אתם יודעים, אני לא השתניתי – המציאות השתנתה.

      לחמניה קלועה

      ואפרופו סאטירה, כדאי להתעכב על "משחק מכור" של השבוע, או אם נהיה מדויקים יותר על חברת הפאנל המתחלף מירב מיכאלי והשתלבותה במרחב המשחק-מכורי. בפעם הראשונה נחמץ פרצופה של מיכאלי בצדקנות כשליאור שליין ירה דאחקה על הדרוזי שהצטרף לשלדג. בפעם השניה עטתה מבט שלי-יחימוביצ'י אחרי חץ מושחז ששוגר לעבר רוחמה אברהם. "למה שתביא קפה? כי היא אשה?", אמרה וביאסה לכולם את האווירה. והרינו כאן כדי להזכיר לגברת מיכאלי כי עסקינן לא רק בתכנית הומור, אלא בתכנית סאטירה, ולכן אין טעם לנסות ולהפוך את הדיון למציאותי ומשמים כילו אנחנו באולפן שישי. לא נותר לנו אלא לתהות האם מיכאלי היא מסוג האנשים שלוקחים את האג'נדה שלהם כל כך ברצינות עד שהם איבדו את חוש ההומור. וזו הסיבה שמירב מיכאלי גם לא היתה מצחיקה: ככה זה כשאתה נמצא בתכנית מודעת לעצמה, חלוצית, פורצת גבולות באבולוציה של עידן הסארקזם, בזמן שאתה עדיין תקוע עמוק בעתות הפוליטיקלי קורקט. אבל זו לא אשמתה: אתם יודעים, היא לא השתנתה – המציאות השתנתה.

      תשע בריבוע

      היו הרבה רגעים מעניינים בפרק הראשון של "גשר על הוואדי", הסרט על בית הספר היהודי-ערבי בוואדי ערא (יס דוקו), אבל אין ספק שהסצינה החזקה מכולם היא זו בה מגיע הילד הערבי בשאר להתארח בביתו של חברו היהודי אחרי הלימודים. העסק מתחיל על מי מנוחות – שני ילדים משחקים ביחד במחשב, והסבתא קוראת להם לבוא לאכול. "שמעתם שהיה היום פיגוע?", שואלת הסבתא, ככה כבדרך אגב. "כן", הם אומרים. "נו", היא ממשיכה, ומה אתם אומרים על זה. "עצוב", הם עונים. "גם, אתה חושב ככה בשאר?", מתעקשת סבתא. "כן, גם אני עצוב", אומר הילד בן התשע ומתחיל משום מה להתעסק באובססיביות בספגטי שלו. "ההורים שלך מדברים איתך על המחבלים שבאים לפה?", אומרת סבתא שלנו ברוך. "לא", אומר בשאר עם עיניים ברצפה. איזו אידיליה. קטעים ושיגועים בדו-קיום.
      אם הסצינה הזו היתה משובצת בתכנית סאטירה, הייתי אומר שהיא מודעת לעצמה, חלוצית, פורצת גבולות באבולוציה של עידן הסארקזם. אבל סבתא זפטא נראתה כמו מסוג האנשים שלוקחים את עצמם כל כך ברצינות עד שהם איבדו את חוש ההומור. ולא נותר אלא לתהות כיצד קהה לבה עד כדי כך שאינו נכמר על ילד בן 9, חבר של הנכד מהכיתה, אפילו שהוא ערבי, שהיא מביכה אותו עד השפלה. וכשהיא עמדה מול המצלמה ואמרה, כאילו הרגע דיברה עם פעיל תנזים, "פעם חשבתי שאפשר לחיות איתם, אבל...", כאילו לא מודעת לציניות המופזית שגרמה לה למתוח קו ישיר בין ילד בן תשע לפיגועי טרור לעיני המצלמה, רציתי להשלים בשבילה: "אנחנו יודעים, אנחנו יודעים - את לא השתנית, המציאות השתנתה".