קשקשת

אחרי "הנערה השומרונית", "אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" ו"להרגיש בבית" וסרטים נוספים שהוצגו בהצלחה בישראל ובשאר העולם, מגיע "הקשת", סרטו ה-12 של קים קי דוק, אמן הקולנוע הניו-אייג'י מקוריאה.

הפעם ממקם קי דוק את עלילת סרטו באמצע הים, על ספינת דייגים בה חיים בבידוד מוחלט זקן ונערה בת 16 אותה מצא נטושה וגידל עד הלום. אחרי עשר שנות טיפול, מתכנן הזקן לשאת את הנערה (כשתגיע לגיל 17), למרות לטישות המבט של הדייגים באזור ששמים לב לסיפור המוזר המתרחש על הספינה. הנערה היפיפייה מושכת אליה את גברברי האזור, אבל הזקן מגן עליה בחצי קשתו, סמל פאלי בולט לאורך הסרט כולו. תכונה נוספת של בעל הפאלוס המזדקן היא יכולת לגלות את העתיד על ידי יריית חצים על ציור ענק של בודהה בעוד הנערה מתנדנדת לפניו על נדנדה. הכל הולך פחות או יותר לפי התכנון, עד שבשלב מסוים מגיע לספינה בחור צעיר וחמוד, והנערה נשבית בקסמיו למורת רוחו של הזקן החמדן. כשהחתונה המיוחלת הולכת ומתפוגגת מול עיניו, והנערה הולכת ונשמטת מידיו, מתחרפן לו אט אט הזקן מקנאה, והקונפליקט בינו לבין הנערה הולך ומחריף עד לסוף המר.

הרעיון של יחסי אב-בת עליו אמון קים קי דוק חוזר גם ב"הקשת". יחסי האב ובתו מ"הנערה השומרונית", ויחסי הנזיר והצעיר ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" מקבלים וריאציה אחרת. הפעם אמנם לא מדובר באב ובת ביולוגיים, אבל דווקא בשל כך נשאר לקי דוק מקום שטרם חיטט בו עד זוב. הזקן שרגיל לרחוץ את הנערה בגיגית, ללטף את ידה לפני השינה ולסמן עוד איקס בטבלת הייאוש שלו (טבלה שבסופה נמצא יום החתונה) מוצא עצמו מנושל מהנכס האנושי שמצא וטיפח. הטירוף והקנאה שלו הם המוקד של "הקשת". באחת הסצנות החזקות יותר בסרט מביט הצעיר בזקן ובנערה בעת שהם מקיימים חלק מטקס החתונה, אקט שמסתיים בירי של חץ מלא משמעות סמלית אל מפשעתה האדומה מדם של הנערה.

כרגיל אצל קי דוק, הצילום מדהים. הבמאי הקוריאני, אחרי הכל, הוא איש קולנוע מבריק שיודע לעשות שימוש בארט ובלוקיישנים מיופיפים. "הקשת", כמו שאר סרטיו, מרשים מאד. מבחינה צורנית אפשר לומר שהוא נושק למושלם. השאלה היא, עד כמה מוחו של הצופה טחון במראות ההוליסטיים-זן-בודהיסטיים, ועד כמה אפשר להמשיך ולשחק את אותו משחק ניו-אייג'י פיוטי בלירה שוב ושוב. מי שקנה את השתיקות והשקט של "אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" צפוי לגלות שהוא נמצא בווריאציה של אותו סרט. מי שהתרשם עמוקות מ"הנערה השומרונית" עלול לגלות שקי דוק בוחש שוב באותה עיסה, ואפילו משתמש לשם כך באותה שחקנית, האן יאו ראום.

ועם כל ההסתייגויות, "הקשת" הוא סרט טוב. הסיפור שלו הוא אגדה פשוטה, בסיסית. השחקנים מצוינים, הבימוי והעריכה של קי דוק משובחים כרגיל והמוזיקה מקסימה. באופן מוזר, נדמה לי ש"הקשת" הוא יצירה קלה לעיכול, מוגשת על מצע רוחני עם המון שקט באמצע. מי שרוצה מוזמן למלא את השקט הזה במשמעויות ניו אייג'יות כרצונו.