סיאטל סופרסוניק

יום שבת בלילה, גשם זלעפות, אני עוד מטושטש מ-15 שעות טיסה מהארץ, מנסה למצוא את שלט היציאה.

"אריאל?" קורא לי נהג מתוך רכב חונה, "וולקם טו סיאטל!!" הוא צועק ומזמין אותי לאוטו. בנסיעה הגשומה אני מקבל ממנו תדרוך קצר על העיר, ולאחר שהראה לי את המפקדות של סטארבאקס ומיקרוסופט (שנוסדו שתיהן בסיאטל), הוא מספר לי על הרכב הבלוז שהוא מתופף בו כבר יותר מ30 שנה. "ג'ימי (הנדריקס) היה באזור כל הזמן, הוא רצה לנגן איתנו אבל דחינו אותו, הוא היה אקספרימנטלי מידי, פרוע כזה". עוצרים במלון. הוא נותן לי פלייר להופעה הבאה שלהם. "תעלה איתנו לבמה אם בא לך, על איזה כלי אתה מנגן?"

וכך מצאתי את עצמי בסיאטל, עתיד להשתתף ב"רד בול מיוזיק אקדמי" שיתחיל למחרת היום. האקדמיה היא אירוע שנתי המתרחש בכל פעם במקום אחר בעולם, אליו נבחרים 60 משתתפים מרחבי העולם, ובמשך שבועיים (בשני סמסטרים של 30 איש), הם עוברים סדנאות אמן והרצאות עם גדולי המוזיקאים והמפיקים, ממציאי ז'אנרים ופורצי דרך עכשוויים. השיחות מתקיימות בסלון מרווח במרכזו של בניין המכיל גם שישה אולפנים המצוידים בכל סינתיסייזר, סמפלר וקומפרסור אפשרי, שרק מחכים שתניח עליהם את ידך יחד עם שאר המשתתפים ואולי, אפילו עם המפיק האהוב עליך בכל הזמנים.

את ההרצאה הראשונה עברנו עוד בלי ממש להכיר אחד את השני, מסוחררים מהשפע המורעף עלינו, קצת מרגישים בתוך פרסומת למשקה קל, ולא ממש מבינים מה טומנים בחובם השבועיים הקרובים. האקדמיה, אחרי הכל, היא באמת פרויקט שנועד בסופו של דבר להגדיל את שורת הרווח של חברת משקאות קלים, אבל להבדיל מפסטיבל הייניקן ווייבס או כפר המוזיקה של קוקה קולה או אפילו פלוגטאג, האקדמיה של רדבול היא לא אירוע המוני רב משתתפים שאמורים להיחשף למותג, אלא שיטת שיווק שמשקיעה ומטפחת את דור העתיד של המוזיקה, בלי לקבל משוב מסחרי מיידי.

וכך, בלי הרבה עיקובים, האקדמיה נפתחה ללא עיקובים בסקירה מרתקת של המוזיקה בסיאטל משנות העשרים עד השבעים, מפי היסטוריון המוזיקה פול דה בארוס. מג'לי רול מורטון שניצל את חוקי השתייה הרופפים בעיר בימי האיסור, ובדרך גם הפך לאחד המלחינים המשפיעים ביותר בעולם הג'ז, ועד לקווינסי ג'ונס וריי צ'ארלס שעשו בעיר את שנותיהם הראשונות בתור מוזיקאים מקצועיים. כן, קרו שם שניים שלושה דברים לפני אליס אין צ'יינז זה בטוח, אבל מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?

בכל ערב תיקלטו או הופיעו המשתתפים באחד מהמועדונים הרבים בעיר. המארגנים שילבו אותנו במסיבות המקומיות, ופעמים רבות מצאנו עצמנו מתקלטים לצד הדי-ג'יים האגדיים שבאו לעיר במסגרת האקדמיה. במסיבה הראשונה תיקלט די-ג'יי קספר, הנציג הפורטוגזי, שניגן סט ברוקן ביט מעולה. הקהל האמריקאי היה בעניין. אנחנו עוד היינו קצת אבודים. אבל כמו בכל מסיבה, העניינים התחילו לאט לאט להשתחרר ובסוף הערב כבר היינו שיכורים לגמרי, מתנדנדים בדרך חזרה למלון. התנקזנו לחדרו של O. Boogie שהגיע מאמסטרדם, לאפטר פארטי ראשון מיני רבים, ושלפנו כל אחד את הדמו שלו. המערכת הקטנטנה שהייתה בחדר התפוצצה מהדיסקים שניגנו כל אחד בתורו, אבל אנחנו השתתקנו. זה היה הרגע הראשון בו הבנו עם מי יש לנו עסק. אני לפחות הבנתי שאני נמצא בחדר עם חבורת אנשים מוכשרים להחריד, כל אחד מפינה אחרת בעולם, שיודעים לגמרי מה הם עושים, גם אם היה להם פרצוף קצת חסר בטחון כשהדיסק שלהם הושמע, מחפשים חיזוקים ומוודאים שכולם מקשיבים. זה היה רגע נפלא בו הנצו קשרי החברות ביננו ושם בעצם התחילה האקדמיה בשבילי.

כל מה שקרה מאותו רגע עדיין נראה לי כמו חלום. הימים חלפו להם ב"שגרה" של הרצאות מהפנטות של אנשים כמו ליאון וור, המפיק האגדי של מוטאון, הנק שוקלי, המייסד והמפיק של פאבליק אנמי, לארי הרד, חלוץ השיקגו-האוס המסתורי ורבים אחרים. היה מרתק לראות איך בפורום קטנטן של 30 אנשים, כל כך הרבה דברים עלו על פני השטח. כל הרצאה הייתה מסע לעולמו של כשרון אחר, אבל מאחורי הכשרון הזה היה אפשר לזהות בקלות את אותו מבט שהיה לכולנו אז, באותו היום בחדר המלון, אותו ניצוץ ואותה בהלה. אנשים שלא רגילים לתרגם את תהליך העבודה שלהם לשיחה מול קהל התמודדו עם האתגר – חלקם בצורה קולחת, כמו רוב אנשי ההיפ-הופ שגלגלו אותה בשפתם החלקלקה, וחלקם בביישנות, כמו הטכנואיד מתיו גונסון או מפיק האלקטרו ההולנדי לגו-וולט, שנתנו לנו חלון לעולמם המרוחק, שהכיל הרבה סיפורים מוכרים של חיפוש עצמי, הצלחות וכישלונות, הזדמנויות שנוצלו וכאלה שלעד פוספסו והרגשת ניתוק ממה שקורה ב"עולם המוזיקה האמיתי". היה שם משהו לכולם להזדהות איתו, וההזדהות הזאת יצרה את ההרגשה שהכל אפשרי. אני עדיין מאמין בזה, אבל לפחות באותם שבועיים זו הייתה המציאות של כולנו.

אווירת ה"הכל אפשרי" היא זו שזימנה לי פגישה עם אראביאן פרינס, מי ששלט (ביחד עם איג'יפשן לאבר) בסצינת האלקטרו של החוף המערבי בשנות השמונים המוקדמות, סצינה שהיא סטיה מוזיקלית פרטית שלי, ומי שהקים את הרכב ההיפ-הופ NWA יחד עם ד"ר דרה ואיזי אי. אראביאן פרינס לא היה מתוכנן להגיע לאקדמיה, וברגע האחרון זומן להחליף את המרצה המיועד שלא קיבל ויזה לארה"ב. עם הגעתו, ניגשתי אל הפרינס ומיד התיידדנו. את הערב של אותו יום התחלנו בנגינת תקליטים באולפן וסיימנו במועדון חשפנות אי שם בדאון-טאון סיאטל. סיפורים על קומפטון התערבבו במעשיות תל אביביות עד שלפנות בוקר אזרתי אומץ והזמנתי אותו לנגן איתי במסיבה שהייתה מתוכננת לי למחרת. הוא הסכים ללא היסוס, וכך הרעדנו יחד את קירות המנטרה לאונג', מועדון הטכנו של העיר.

יום יום התקבצנו באולפנים בהרכבים שונים והתחלנו לעשות מוזיקה בקדחתנות, לפעמים עד השעות המוקדמות של הבוקר, משתמשים אחד בכשרונו של האחר, מנצלים כל רגע יקר מפז שניתן לנו. בערב ממוצע יכולתי לבחור אם להשתתף בסדנת סקראצ'ינג, להשתעשע בסמפלר חדיש, לתקלט ברדיו או לסחוב את ג'רמי הרדינג, המפיק של שון פול, לאחד האולפנים ולצלוב אותו בשאלות על ג'מייקה. התחלתי לעבוד בקביעות עם שני הראפרים בקבוצה, האחד Black Spade, מסנט לואיס, אם-סי מרגש שהיה מועמד לאחרונה לקטגוריית "קטע השנה" בתחרות של ג'יילס פיטרסון, ו-Eavesdrop, משוררת היפ-הופ מדרום אפריקה, שרקמה אגדות על גבי ביטים ובאסים שמנים שהכנתי בשבילה. אלו הבאסים שמשכו את תשומת ליבו של טובי לנג, חצוצרן ההרכב הניו-זילנדי Fat Freddy’s Drop, ששהה בחדר הסמוך והציץ פנימה לראות מה קורה. מיד שידלתי אותו להקליט כמה ערוצים, ובעוד אני מביט בו מבעד לזכוכית, מזיע על החצוצרה לצלילי הקטע שלי, קיוויתי שזה אף פעם לא ייגמר.

אבל כשזה נגמר בסופו של דבר, לא יכולתי להתאפק עד שאחזור הביתה ואשתמש בכל ההשראה, הרעיונות והתובנות שגדשו את מוחי. ביום האחרון, רגע לפני שעזבתי את מתחם האקדמיה לשרשרת מסיבות סיום שתגמרנה אי שם למחרת בצוהריים, דאז-איי-קיו (מקולקטיב באגז אין דה אטיק הלונדוני) השמיע לי קטע שהכין במטוס בדרך לסיאטל. הקטע שנשמע כמו מיליון פאונד, נעשה עם האוזניות שחילקו במטוס. "זה רמיקס לחבר טוב שלי, היה לי חשוב שזה ישמע טוב" הוא אמר, משועשע. זו היתה עבורי תמצית החוויה באקדמיה, כי מעבר לכל הציוד, האולפנים, הכסף (והמשקאות, כמובן) למדנו איך לתקשר, איך לעבוד ביחד, לשים את האגו בצד וללמוד אחד מהשני. כל מה שצריך עכשיו זה זוג אוזניות דפוקות. שבועיים אינטנסיביים של התעסקות טוטאלית במוזיקה הולידו עשרות חוויות שלא אשכח אף פעם, אבל מעל לכל הם גילו לי מחדש את הפן הכל כך אנושי במוזיקה שנעשית על ידי אנשים רגילים, לא משנה כמה גדולים הם מעל גבי העיתונים. קצת אהבה, קצת מוזיקה ומשהו לאכול. ואם חברת רד בול היתה צריכה להתאמץ כל כך בשביל לגרום לי להבין את הדבר הפשוט הזה, אז שמחתי אני לעזור להם גם.