סינגולדה

תמיד אהבתי את גבי שושן. גיליתי אותו כשאבטיפוס כיסו את "שש עשרה מלאו לנער" מתישהו בתחילת הניינטיז, התמוגגתי כל פעם שנתקלתי ביציאות ישנות שלו ("בראשית" עדיין נוגע בי), ועד היום הוא נראה לי כמו זמר עמוק ומלא נשמה וגם גבר שבגברים (גם אם אולי טיפה אנכרוניסטי).

מהשיר החדש שלו גם נהניתי מאוד. באופן ספציפי, התפקעתי מצחוק. השיר מושר, מולחן, מופק ומנוגן בדרמטיות עזה – פסנתר של אביב גפן, סולו גיטרה של איירוסמית, חגית מלול של זהבה בן, וגבי שושן עם כל השנים האלה בקולו. האירוניה (שלדעתי שושן, מלול וגם המחבר יוסי זאבי לא היו שותפים לה) היא בניגוד שקיים בין כל אלה לבין מילים כמו "אם הייתי תשעים שישים תשעים היית מתקשר אליי". אם רק היו מחליפים אותם באלי פיניש ועלמה זק היה אפשר למכור את זה בתור מערכון מוצלח של "ארץ נהדרת". ולא, גבי, אני חלילה לא צוחק עליך, אני צוחק לידך.

מיטל פטש וניב כהן, שהם גם (ק)נוב וגם זוג בחיים, הוציאו לאחרונה את השיר הפופי "מאמי" (לא תפתחי את הרגליים, אלא בוא איתי למיאמי). "מסתורית", הסינגל השלישי מהאלבום המתקרב, ממשיך באותו כיוון אבל נשמע הרבה יותר משכנע. הסאונד הוא אותו דיסקו-פופ, כל כך מוכר שבסוף האינטרו מתחשק לשיר "ליידי, היר מי טונייט". כהן קרא טוב טוב את הספר, וההפקה שלו מתוקתקת ומדוקדקת – גיטרות Fאנקיות, קצת ווקודר ותחושה כללית של שמייח. עם קצת יותר גלאם (וקצת יותר קשרים?) הם היו יכולים להחליף את האמדורסקים בפסגת הפופ.

נתחיל מגילוי נאות – האחים אריאל היו שכנים שלי לפני שנים. אחד מהם אני מאוד מחבב, אבל עם השני כמעט הלכתי מכות, ככה שזה בערך מתקזז לביקורת אובייקטיבית.

למרות שזה ממש ממש מתבקש, "הייתי עף", הראשון מאלבום בדרך, לא מזכיר את אבא מאיר, אם כי הוא לא שונה לחלוטין. למעשה, הוא בעיקר נשמע כמו אהוד בנאי, עם הישראליות, הכפריות, השאנטיות העדינה, הכיפה הבוכרית על הראש (אני מוכן להישבע ששומעים את הכיפה בשיר). אם נמשיך ונחדד, השיר נשמע כמו גרסת ראס-א-סטן לאהוד בנאי – דרבוקה, גיטרה אקוסטית וחמישה קולות שונים שרים בפזמון. אחרי כל ההשוואות נשארים עם שיר אהבה שההגשה שלו מתעלה מעל טקסט חצי רוחני אבל בנאלי.

אלון אדירי חזר זה מכבר ארצה לאחר ועבודת סאונד עם מוזיקאים כמו הקיור, פריימל סקרים ואדריאן שרווד, וחברות בהרכב דאב סינדיקייט. עם שובו הוא הקים את הלייבל פרש והוציא אלבום דאב נחמד פלוס תחת השם נש. את טלי פיין, ההחתמה הטרייה בלייבל, הוא דלה מנבכי "הבמה החדשה", ועכשיו עובד איתה על אלבום חדש.

השיר הראשון (מילים, לחן והפקה של אדירי) הוא פיסת מודעות עצמית, בו פיין מספרת על החוויה של הוצאת אלבום ראשון, עלייה לבמה וכל הקשור בכך, ואורכו כמובן שלוש דקות ועשרים (נחליק להם שמונה שניות מיותרות). היא שרה יפה, כפי שהיא מעידה בעצמה "בלי זיופים", גם אם לא משהו יוצא דופן. השיר דינמי וכיפי, רוקי ברובו אבל עם נגיעות דאב יפות (אני סאקר של דיליי, מכשיר האפקטים שמוסיף לצליל הידהוד-הוד-הוד), ואדירי שוב מוכיח שהוא כנראה נולד עם קונסולה ביד.

רוב מה שאמרתי לפני חודשיים על הסינגל הקודם של Gigs בתוקף גם בסינגל השני. אותם נגני אולפן משוייפים, אותה הפקה מקצוענית, והוא עדיין חוזר מאמריקה. הפעם הוא הולך על רגאיי, ובאופן מפתיע זה נשמע קצת יותר אמין. טוב, לא ממש רגאיי, יותר נכון רגאיי של לבנים, מין סטינג כזה, עם שירת נשמה וסקסופונים וזמרות רקע שזזות לאט מצד לצד. הטכנאים שמסביבו נשמעים הפעם יותר כמו נגנים ופחות כמו מחתימי כרטיס, אולי בגלל שהטריטוריה המוזיקלית היא לא הסביבה הטבעית שלהם (סחתיין לאשר פדי על ההיי-הטים הג'מייקנים!) וגם גיגז עצמו שר בסך הכל די טוב. לכן שוב נותר רק להצטער על זה שכנראה הוא לא ימצא בארץ קהל מתאים למוזיקה שלו.

וקריאה אחרונה למעצבת נועה-שחר אלמוג: נועה, תעשי לי עטיפה.