רק הליקוק יכול

כדי להרים ערב אקטואלי מהזן הנחות ביותר לא צריך להיות גאון טלוויזיה. ממציאי שעשועונים, ריאליטי ואפילו תוכניות בישול וטלנובלות, צריכים איזו פרספקטיבה טלוויזיונית כזו או אחרת, אולם העיתונאים, המגישים ועורכי האייטמים החדשותיים כנראה לא זקוקים להיכרות עם הבטטות שיושבות מול המסך. כי העם אותו עם, הצופה אותו צופה, הרייטינג אותו רייטינג והמצודה אותה מצודה.

אחת לכמה חודשים (או ימים, כך נדמה לאחרונה), יוצא לנו, אזרחי מדינת ישראל, לקבל ערב מדיני דרמטי, בו לכאורה רב הנסתר על הגלוי ועניינים ברומו של עולם נמרחים לנו על המסך. ערוץ 1 יטפל בנושא בכפפות ממלכתיות, ערוץ 10 ינפיק אווירה היי-טקית וערוץ 2 ינוע כהרגלו, מתנדנד בגילופין, בין חוק ההתיישנות של רוממה למודרניזציה של האולפן בגבעתיים.

והנה, אמש קיבלנו הזדמנות נוספת ליהנות מעוד אירוע מייגע – הקרב על הזכות להיות "מי שייקח את האחריות על התבוסה לשרון בבחירות". כמה נחמד היה להיווכח שנתניהו הוא אכן מר טלוויזיה בדימוס. כמה נעים היה להיזכר באשתו המצודדת, היידה שרה ללא תיק, הו, הגברת נתניהו, את חיה פוליטית.

הערב הפוליטי של ליל אמש היה המשכו הלא צפוי של יום פוליטי דרמטי נוסף. לא בכל יום אנו עדים לראש ממשלה קשיש שבוץ-מוח. גיבורת הפרשה הייתה זו שחשפה את כל פרטי אובדן ההכרה, רינה מצליח. הו, רינה, את חיה פוליטית. והנה, לא נחתם היום והחושפת המצליחה חזרה לאפרוריות האופיינית לה, בערב בו לא אכפת עוד מאריק, אלא רק מיריבו הפוליטי הגדול ביותר, מעבר חד שמזכיר רק את התפר החד-שנתי בין יום הזיכרון ליום העצמאות. חמש דקות לפני הפטיש הראשון בראש, אנחנו עוד מקבלים את אחרוני הנופלים באות ת'.

ערב פוליטי דרמטי מסוג זה לא מתחיל ונגמר באותו ערוץ, וכך מתרוצצת האצבע על השלט, מנסה למלא את הרגעים המתים של הפרשנויות הממוחזרות, של ספקולציות חסרות שחר, של המתנה לתוצאות אמת או לפחות איזה מדגם מייצג. הערב נפתח ברכות עם לונדון וקירשנבאום, שבזמן שהם לא לוקחים שיעורי ריקוד, מתייחסים לאירוע המוחי בציניות ובהומור אופייני, מודעים לדרמת היתר שרחשה התקשורת. העניינים מתחממים עם יאיר לפיד, שמתייחס לשמעון פרס כאדם שראה אחרון את אריק שרון בהכרה מלאה, כאילו היה פרס עוד איזה איתן הבר של ארבעה בנובמבר. ועל תקן הבריחה ההכרחית מהמציאות, אחמד טיבי וליאור "אחמד, תן לי רמז איפה הפיגוע הבא" שליין מתקוטטים סאטירית ב"משחק מכור". ברגעים של הדחקה עמוקה יותר, אני מגלה את שלום אסייג, שמוכיח לעולם ובעיקר לגיא פינס, שכתב שטח חדש נולד, והוא טוב יותר מכל חיים אתגר או קארין מגריזו, בטח מול ביבי וסילבן ובטח כשהוא מוציא את הכביסה המלוכלכת של לפיד-ג'ודי ניר מוזס שלום, בסכסוך ענקים. אבל ההיילייט של הערב שייך ללא ספק לפנינה רוזנבלום, ח"כית טריה שתוך שעתיים יוצאת בלונדינית בשאלון המורחב של לפיד ובהברקה הקופירייטרית מול מיקי ויעקב: "כל הליכוד צריך להתלכד קדימה". אכן, כך פותרים סכסוכים. יפה לך, פנינה, את חיה פוליטית.

בסופו של ערב גדוש פרשנויות, אווירה מבודחת, סקרים ותוצאות אמת – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אין כמו לשאול מה נסגר עם השיער הדחוס של לימור לבנת; אין כמו לצפות ביעקב אילון מתפקע מצחוק; אין כמו לחכות לנפילת עורכי הסקרים. והכי חשוב – מסתבר שאין צורך בגאון טלוויזיה בשביל ערב פוליטי שכזה. החומרים מגיעים איכשהו. אולי זה ביבי, אולי מינה צמח, אבל יותר מכל זו כנראה מצודת זאב. הו, מצודת זאב, מצדה זאבי, את הכי חיה פוליטית.