סעיף שמיעה

גם עבור מי שלא מחשיב את עצמו כחלק מעולם המועדונים (האם יש עוד עולם כזה?), מומלץ לצפות ב"It's All Gone Pete Tong", סרט שחלקו קורע מצחוק וחלקו דריכה על עצבים חשופים, שמגולל את התחרשותו הטראגית של די-ג'יי (בן דמותו של סאשה), שנגע בתהילה ואיבד הכל בגלל הזנחה של האיבר החיוני ביותר עבורו (ויש טוויסט בסוף, ככה שלא עשיתי ספוילר).

נכון לאתמול, סצנות התחרשות בקרב קהילת הדי-ג'ייז, לא כל שכן קהילת הבליינים, כבר אינן יכולות להתרחש. בידיעות אחרונות פורסם כי הועברה הצעת חוק לפיה תוגבל מידת הרעש במועדונים (לפי מדד דציבלים), על מנת שבליינים לא יכלו את אוזניהם לשווא.

על פניו מדובר בחקיקה מוסרית וחכמה, כזו שתאפר לכולנו לרקוד ולחזור הביתה ללא צפצופים מיותרים. כמי שנמצא אי אלו שנים בחזית המערכה, הן ליד מוניטורים (הרוצח השקט) והן ליד סאב-וופרים קטלניים, אני אמור להיות הראשון שמברך עליה. אלא שיש באותה חקיקה משהו מעבר לדאגה כנה לצרכי הפרט. בהמשך אותה ידיעה נכתב כי בעבר נטען ששמיעתה של מרבית האוכלוסייה הצעירה נפגמת בצבא (לפני שהתחלנו לדבר על תותחנים), אולם מחקרים שנעשו על ידי הצבא מוכיחים כי הסחורה הגיע אליהם כאשר היא כבר פגומה. הסקת מסקנות קצרה ופשוטה מלמדת, שהיוזמה היא למעשה כלי נוסף על מנת לספק לצבא הון אנושי שנמצא במצב פיזי תקין ככל האפשר. מה שלמעשה אומרת חקיקת הדציבלים החדשה, במסווה של הגנה על הצרכן שמבקש לשמור על שמיעתו, היא שאם הנוער חסר המעצורים של היום הולך חלילה וחס למועדונים (טפו), שדופקים לו את השמיעה שנייה לפני שהוא נכנס למטווח וסופג כמות רעש חד ומעיק שיהרוס לו אותה בעצמו, עלינו למנוע זאת בכל מחיר. אם מסתכלים על הצבא כמו על אמא פולניה, זה אפילו קצת מצחיק - מישהו שם נעלב שלא הוא זה שהורס לאנשים את השמיעה וביקש להחזיר תכף ומיד את הסדר לקדמותו.

עניין נוסף שכדאי לבחון בהקשר של החקיקה המדוברת, הוא חופש הפרט. האם המדינה יכולה למנוע ממני להרוס את בריאותי בעצמי? האם עליה, כישות מחוקקת, שופטת ומבצעת, לגונן עלי ולמנוע ממני לקחת אחריות על מעשי שלי, כולל אלו שעלולים להזיק לי? למה בעצם יש למדינה אינטרס לשמור אותי במצב פיזי תקין? (ניחוש פרוע – אם יותר ישראלים יחליטו לסוע על טוסטוס בלי קסדה או לעשן סמים, דוגמאות קלאסיות של החלטות פרטיות שהמדינה בוחרת להתערב בהן, אולי כדי שנהיה כשירים גם למילואים הבאים). באותה מידה של הגחכה אפשר היה לדרוש מכל בליין להצטייד באטמי אוזניים לפני הכניסה למועדון.

הסיפור הזה מזכיר לי שפעם, אחרי שחציתי את הכביש ברגל ברמזור אדום, נעצרתי על ידי שוטר וטענתי בפניו שניסיתי להתאבד. הוא לא בדיוק ידע איך לאכול את זה, וטען שגם זה לא חוקי (אגב, בצבא ניסיון התאבדות נחשב לפגיעה ברכוש צה"ל). שאלה נוספת שצריכה להישאל בהקשר הזה היא כיצד לכל הרוחות יאכף החוק הזה - האם בימי חמישי יצאו לעיר פקחים מיוחדים (חלקם סמויים?) וימדדו את הרעש בתוך המועדון? ובהנחה שתתבצע חריגה, האם מישהו מהם יצליח להנמיך את הווליום? בטוח שיהיה מצחיק. ומה יהיה על ההתחרשות האיטית אך העקבית שלנו? גם אם מכשירי השמיעה לא ייפתרו אובדן השמיעה שלנו, לפחות נדע שזה היה שווה את זה.