השוואה בין שתי להקות חסרות קשר מוזיקלי ממשי, כשהחיבור ביניהן מתבסס על שמן הדומה בלבד, נשמעת טיפשית במקצת. אבל כשכל כך הרבה אנשים מתבלבלים ביניהן, וכשהן משחררות אלבום חדש בזמנים מקבילים, הטיפשי הופך להכרחי.
אז מצד אחד יש לנו את סטארסיילור (Starsailor) הבריטים, שסיימו תואר אקדמי במוזיקה ובדיוק חונכים את אלבומם השלישי, "On The Outside", ומעבר לים יש לנו את סטלהסטאר* (Stellastarr*) הניו-יורקים, שכמו רבים ואופנתיים היו סטודנטים לאמנות, ומביאים לנו את אלבומם השני "Harmonies For The Haunted".
ג'יימס וולש, הסולן של סטארסיילור, נשמע כמו ריצ'רד אשקרופט הומו (לא שיש משהו לא בסדר בזה). שון כריסטנסן, האיש הבולט בסטלהסטאר*, מציג לנו בקולו את הגרסה האמריקאית (ולכן גברית יותר) של רוברט סמית.
סטארסיילור לקחו את שמם מאלבום של טים באקלי שנשא אותו השם, בעוד שאת מקור השם של סטלהסטאר* אי אפשר למצוא במילון, ובמקום פירוש קיבלנו כוכבית מתלהבת שנראית כמו כוכב, מציקה בעין, ולא מובילה לשום הערה בתחתית העמוד.
שתי הלהקות לא מצטיינות בסאונד מקורי, שתיהן העתק של העתק, אבל בעידן הפוסט-מודרני אנחנו לא מצפים להמצאת הגלגל: כולם שואלים מכולם, לווים טקסטים, גונבים תוכן ויוצרים גרסאות חדשות ודהויות אך מצופות כרום של הישן. הגאונות היא לא בהכרח בחידוש, אלא גם במקורות שבחרת למחזר ובדרך השעתוק שבה אתה נוקט, ובאספקט הזה יש לסטארסיילור המון מה ללמוד מסטלהסטאר*.
סטלהסטאר* הם חלק מהגל הנוכחי שפוזל אל הפוסט-Pאנק של שנות השמונים, וכולל את הקילרס, אדיטורס, הברייברי ודומיהם, רק שיש בהם טיפה פחות מלודרמה וקצת יותר או-הא-הא נשי ברקע. משהו כמו הפיקסיז פוגשים אינטרפול, גם אם התוצאה לא עומדת בציפיות של הטייטל המחייב הזה.
סטארסיילור מצידם, הם חלק מגל הלהקות הבריטיות כמו טראוויס, מיוז, טורין ברייקס וקין, שתמיד פוזלות אל מצעדי הלהיטים, עם טקסטים שיכולים לרגש רק ילדה בת 14 שעוד לא קיבלה מחזור. משהו כמו קולדפליי פוגשים את אואזיס, רק עם מינון אפסי של ריפים ולוק נטול נוכחות.
על ההפקה המשובחת של סטלהסטאר* אחראי טים אוהייר, שהיה מופקד גם על האלבומים של הפולק אימפלוז'ן ודינוזאור ג'וניור, והצליח לעשות סדר מושלם בעומס הקולות, הקלידים והגיטרות של הרביעייה הניו-יורקית. את סטארסיילור הפיק רוב שנפף, שלזכותו רשומות הפקות לבק ולאליוט סמית, ולרעתו חייבים להזכיר את העבודה המשותפת עם ה-Vines, החקיינים המקוריים של הסטרוקס.
מיותר לציין שסטארסיילור לא מוספים כבוד לרזומה של שנפף. המוזיקה מלוטשת וחלקלקה. הכל במקום. הכל נכון. שעמום אטומי. ב-"In The Crossfire", מתבכיין וולש על הצרות שמגיעות עם ההצלחה - שמענו את זה כבר כל כך הרבה פעמים, רק שזה היה אמין יותר כשזה בא מבריטני ואמינם. "I Don't Know" הוא שיר מבייש שמתאים לבר חשוך של אנשים חסרי מודעות אופנתית ו-"This Time" נשמע כמו רגע מביך במיוחד של בון ג'ובי.
אצל סטלהסטאר* אפשר לציין את "On My Own", שיר איטי ומרגש, ב-"Born In A Fleamarket" באה לידי ביטוי הפיקסיזיות של שילוב הקולות הגברי והנשי, מרגישים את הפיקסיות בצורה הבולטת ו-"Damn This Foolish Heart" הוא שיר אנרגטי ומקפיץ בעל שם אדיר.
אז יש לנו שני אלבומים. אחד של להקה מעולה אך חסרת מקוריות, ואחד של להקה סתמית ומשעממת. אסור להתבלבל בניהן, ואם כבר יוצא לכם, באמת שזה לא דחוף, עדיף לשמוע רק את זאת עם הכוכבית.
* אמרנו לכם, אין כאן הערת שוליים.
סטארסיילור, "On The Outside" (הליקון, EMI)
סטלהסטאר*, "Harmonies For The Haunted" (הד ארצי, RCA)