שוו בנפשכם ישיבה מול המסך, עליו מוקרן סיפור חייה של רווקה מתבגרת עם ג'וב לא כל כך מוצלח, שמחכה כבר שנים שהחיים סוף סוף יקרו לה ובינתיים מנהלת רומן עם גבר נשוי, כשברקע מלוות את המתרחש מחשבותיה המוקראות משל היה מדובר ביומן מצולם. חשבתם על ברידג'ט ג'ונס? הא, טעיתם! מדובר ב"אימאל'ה", הדרמה הקומית החדשה של קשת, שפרקה הראשון הוקרן אתמול. כדי שלא תתבלבלו יותר מדי, גיבורת "אימא'לה" היא חולת סדר וניקיון, בניגוד לברידג'יט הבלגניסטית, היא לא מעשנת ולא סופרת קילוגרמים, ובמקום בעל היא מחפשת ילד. היא לא יודעת את זה בהתחלה, כמו שאתן לא יודעות את זה, אבל ב"אימאל'ה" יודעים שמה שכל אישה רוצה זה ילד או שניים, וממש לא חשוב מי האבא.
באופן ברור מאד, שכמובן כבר הוכחש בתקשורת בצעד יחצני מודע לעצמו, סיפור המסגרת של הסדרה דומה מאד לסיפור חייה של השחקנית הראשית, אורנה בנאי. היא מגלמת את דמותה הפסיכוטית משהו של אפרת בכר, שחקנית כושלת בת 38 שנאלצת לשחק לפרנסתה בהצגות ילדים בזויות. זה דבר אירוני להפליא, כיוון שאפרת שונאת ילדים שנאה יוקדת ותהומית, ואפשר לראות את זה בקלות בגלל שאחת לכמה דקות ממלא את המסך קלוז אפ מצמית על פרצופה של בנאי הנועצת מבטי תיעוב בילדים הצופים בהצגה. זה קורה רק בפרק הראשון, כי אחר כך היא נעשית רכה ואימהית, כמו כל אישה מוצלחת, אבל אני מקדים את המאוחר.
את שגרת חייה שפופי הקומה ממלאים רומן חסר סיכוי ועתיד עם שחקן מצליח ונשוי בגילומו של אלון אבוטבול, ורומן עם פרנקו, ברמן סטלן בשנות העשרים לחייו, שחושב שהיא בעצם רק בת שלושים. בחייה המסודרים אין מקום לשום אחריות, לא לחתול ובטח שלא לילד, אבל רוצה הגורל ותסריטאי הסדרה, והיא נכנסת להריון ואפילו לא יודעת ממי. בהתחלה היא נרתעת, ומבטיחה לאלוהים שלל הבטחות כדי שישתמש בכוחותיו על מנת להפסיק את ההיריון (הי, לא ידעת שאלוהים קתולי?), ואף שוקלת הפלה. אבל כהרף תא זרע החודר לביצית, מתחוור לאפרת שבעצם זהו הסיכוי שלה לחיים אמיתיים. הרי עבודה מוצלחת ובן זוג אין לה, אז מה שנותר זה צעצוע אנושי קטן שיפיג את הבדידות וייתן תחושה של משמעות. או אז מתחלפים מבטי השנאה במבטי ערגה חולמניים, למרבה הזעזוע.
עם אמא פסיכית, סבתא היסטרית ושני אבות אפשריים שאף אחד מהם לא רוצה אותו, שלא להזכיר את הציפיות שתולים בו עוד לפני שהוא נולד, צפויה לרך הנולד ילדות נהדרת וחסרת טראומות, שסופה בשקיעה אינטנסיבית ומרוקנת כיס לתוך ספת הפסיכולוג. אבל זה לא מה שתראו בסדרה, מן הסתם. נכון, יהיו בוודאי קשיים מרובים, אבל הסוף יהיה כל כך טוב, שלא תדעו אם לבכות או לצחוק ובסוף תעשו את שניהם. הרי באמת כל מה שאישה רוצה זה ילד, וברגע שיש לה ילד כל שאר הבעיות נעשות זניחות ובנות פתרון. אולי זה מין קטע של פמיניזם חדש שכזה, שמבהיר עד כמה הבחירה בלהיות אמא, ועוד אמא חד הורית, היא מעשה אמיץ ומסעיר שללא ספק שייך למחלקת ה"גירל פאואר", אבל המסר העולה מזה הוא שנשים רק חושבות שהן רוצות קריירה או אהבה ושההישג האמיתי שלהן יגיע רק כשמישהו יעבר אותן.
מה שהכי מרגיז זה שחוץ מזה הסדרה ממש חמודה: אמנם הווייס-אובר, הקראת המחשבות בקול רם, נראה קצת מיושן, וחלק מהשחקנים לא ממש יודעים לשחק, אבל אורנה בנאי כבר הוכיחה מזמן שהיא יכולה לשלב בין דרמה וקומדיה, והיא סוחבת את הסדרה על גבה במיומנות משכנעת. אי אפשר גם להתעלם מנוכחותה של תיקי דיין, שחוזרת לעמדה המוכרת שבה היא צורחת על כולם, וזה תמיד נחמד. התסריט שנון יחסית ומצליח גם לרגש לפעמים וגם לגרום לגיחוך קל, ואפילו כבר בפרק הראשון יש הומואים שמתנשקים, שזה ליברלי כמו שצריך היום (אבל עם הסתייגות, כמובן, אי אפשר לשכוח שיש גם קהל דתי). והרי לכם סדרה לא רעה, שמכסה בצבעים פסטליים את עולם המושגים הסקסיסטי שעליו היא מבוססת, ככה שהיא תגרום לטוקבקיסטים לכתוב מייד כמה מבקרי טלוויזיה תמיד ממציאים מסר תככני שמריח מקונספירציה, וכמה שהסדרה הזו תמימה ובידורית. וזה נכון כבידור הסדרה הזו הרבה מעל הממוצע שאליו התרגלנו, אבל איך אומרים? בעיני זה כשר, אבל מסריח.
"אמאל'ה", יום ד' 22:00, ערוץ 2
מגרד לי ברחם
יובל אביבי
22.12.2005 / 9:36