גילוי אריות

אנדרו אדמסון הוא במאי חסר נסיון, אם לא נחשיב את שני סרטי "שרק" שברזומה שלו. בעברו היה אדמסון מומחה לאפקטים ויזואלים. בדיסני החליטו להפקיד בידיו את העיבוד המורכב לסרט הראשון בסדרת ספרי "נרניה" - על פי "האריה, המכשפה וארון הבגדים" - וההפקה הגדולה בתולדותיהם (180 מיליון דולר). אדמסון הוא שכיר חרב, ממש כמו כמו סטפן פנגמאייר, מומחה אפקטים ללא ניסיון בימוי, שקיבל לידיו את מושכות סרט הפנטזיה "אראגון" (שייצא בקיץ הקרוב בתקציב של כמאה מיליון דולר).

וטוב שכך. ראוי היה שההימור – כמו במקרה אדמסון ו"נרניה" – יהיה מינורי, כשהרצון הוא לקבל עיבוד נאמן למקור ומדויק ככל האפשר, ללא יותר מידי חזון ופרשנות אישיים. גם התסריטאים שנשכרו לצד אדמסון הם חסרי ניסיון בהוליווד, ובמובן זה משרתים באופן מלא את ק"ס לואיס, מחבר "נרניה". לואיס היה נוצרי שנולד מחדש, כמו ג'ורג' בוש. וכמו ג'ורג' בוש, הוא ניהל בדמיונו מלחמת בני אור בבני חושך, מלחמה של שחור ולבן. מהבחינה הזו, ארבעת האחים מייצגים צדדים שונים של יישות אחת, של אדם משוסע הזוכה להארה. לאחר התחייה של אסלן (שחוזר לחיים, כמו ישו, וכמו ישו הוא גם גואל את המתים – או במקרה הזה כל תושבי נרניה שהוקפאו על ידי המכשפה) זוכים הארבעה למלוכה, שהיא בעצם הגאולה של כל אותם נוצרים ש"נולדו מחדש". מהמקום הזה, יש היבט חיובי במיוחד ל"נרניה", כעיבוד מצולם לספר. ההתעמקות, התובנות והפרשנות שאדם נותן לספר, הופכת להרבה יותר חד-ממדית בקולנוע. ובמקרה הזה, נרניה היא באמת – כמה פשוט – ממלכה קסומה, אסלן הוא אריה מדהים וארבעת האחים הם סתם ארבעה אחים, שנכנסו באורח פלא לתוך פנטזיה מופלאה.

כאן זה בדיוק הזמן להזכיר את הסיפור, שעד לבואו המצולק של הארי פוטר, היה הבסיס לסדרת הפנטזיה הפופולרית ביותר בעולם הספרות (ובצדק): פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי הם ארבעה אחים שנשלחים במלחמת העולם השניה לביתו של פרופסור זקן, בו הם מגלים ארון בגדים שהוא למעשה שער לממלכת נרניה הקסומה, בה שולטת המכשפה הלבנה שהביאה תקופת קרח אכזרית. הארבעה מגשימים נבואה שניתנה מזמן וגואלים את נרניה בעזרת מנהיגה הוותיק, האריה אסלן, בקרב עקוב מדם, שוורים, פיאונים, סנטאורים ועוד. גם ל"נרניה" שורה חוצת דורות וארצות של מעריצים, שהגרעין הקשה בהם גם סייע לבניית "יקום מורחב", כמו במקרי "שר הטבעות" ו"מלחמת הכוכבים". כמו אצל עוד זוג שלא הכיר מעולם, טולקין&ג'קסון, גם קומבינציית אדמסון&לואיס מצליחה להעביר את התמימות הילדותית והדמיון העשיר בצורה חלקה מהדפים לצלולויד.

"נרניה" הוא סרט כריסמס עשוי למופת ועשיר בקסם ודמיון. למרות קטעים מעטים בהם המסך הירוק זועק מאחורי קווי המתאר של השחקנים, מצליח אדמסון לעשות עבודה מרשימה באולפנים בניו זילנד, ממלכת הפנטזיה החדשה של עולם הקולנוע (והאפקטים, כמובן, בושלו ב"ווטה" של פיטר ג'קסון, שם נרקח גם "שר הטבעות"), שם נבנתה נרניה במלאכת עיצוב אמנותי מדוקדקת ועשירה. זאת, לרבות סצינת קרב מרשימה, אותה נפרגן בתואר הכבוד "ג'קסונית", למרות ש"נרניה", במקור, הרבה יותר תמים ועדין מ"שר הטבעות". ארבעת הילדים שנלקחו לגלם את תפקידי השחקנים עושים עבודה מצוינת (במקרה של אדמונד ולוסי) עד סבירה בהחלט (במקרה של פיטר וסוזן), טילדה סווינטון מביאה הדר שייקספירי משהו לתפקידה של המכשפה ומנפקת מבטים חודרים של ביץ' מגיהנום קפוא, וליאם ניסן מתאים כרעמה לדיבובו של אסלן, אותו ישו מעלף בגופו של אריה ממוחשב ואדיר ממדים. הצד החלש של "נרניה" – הסרט, הוא שטחיותו, רק שבמקרה זה היא משרתת אותו נאמנה. לא צריך לחשוב על אלגוריות דתיות, פשוט אפשר ליהנות מבונים שמדברים במבטא בריטי ולהתרגש בכל פעם שקורנות פניה של ג'ורג'י הנלי (לוסי), סופגניה בריטית קטנה ומתוקה.