בלטימורה, Tarazan Boy

המחצית השניה של האייטיז התנהלה תחת שליטתה הבלתי מעורערת של היורופופ - מוטציה זולה ורדודה להחריד של אותם רעיונות שהפכו את הפופ הבריטי בתחילת האייטיז למרענן ורב שכבתי. האירופאים – ובעיקר הגרמנים והאיטלקים – בחרו בפופ שלהם להתעלם מהאירוניה, ממסרים עם משמעויות חתרניות ורב תרבותיות, ונצמדו לפופ תעשייתי שעבר ניתוח לכריתת אונה. הלחנים היו פשטניים להכאיב, ההגשה מזויפת וההפקה זולה, שמנונית ודקה כמו סלייס של פיצה בתחנת דלק בבאר-שבע.

לימים באו מבקרי תרבות וניסו לנסוך ביורופופ את האירוניה שהיתה חסרה לו, ולמצוא בו איזו גדולה שכביכול היתה בו. הרי אם משהו הצליח צריך לפרק אותו, לפענח אותו ולהכתיר אותו בדיעבד כגאוני. אם דיטר בולן (מודרן טוקינג) ומישל קרטו (סנדרה, אניגמה) היו צריכים את ההכרה הבדיעבדית, הם מן הסתם היו אסירי תודה. לא יודע, אולי אני נסחף, ואותם מבקרים פשוט איבדו את היכולת להבדיל בין טוב ורע אחרי שטיפת מוח של עופר נחשון.

בלטימורה, בכל מקרה, הוא סוג של תרמית פופ קלאסית. וואן היט וונדר שמאחוריו עומד איזה איטלקי בשם מאוריציו באסי, שכתב, הלחין, ביצע ושר את השיר שמה שנשאר ממנו בראש אחרי 20 שנה, זה חיקוי הטרזן העילג שלו, שנשמע כאילו ג'יין הרגע דחפה לו שתי שקיות עמוסות זבל (אורגני) וצוותה עליו להוריד אותן מהעץ. "או או או או או או או או או או או או", או משהו כזה.

אלא שמאוריציו באסי עשה לעצמו חיים קלים – הוא לא צריך להצטלם עם איפור מוגזם וטוגה מנומרת. לא, בשביל זה יש את ג'ימי מקשיין, בחור מצפון אירלנד שהיה החזית הוויזואלית של בלטימורה, שעד היום מפוזרות ברשת תמונות מביכות מהאפיזודה הזאת שלו. משום מה התרמית הזו לא עוררה גלים כפי שגרמו מילי ונילי, והאמריקאים אכלו את הבננה של "טרזן בוי" בלי למצמץ, והשיר הפך שם ללהיט מצעדים, לא פעם אחת אלא פעמיים – גם ב-86', שנה אחרי שהתפוצץ באירופה, וגם ב-93' בזכות שיבוץ בסרט "Teenage Mutant Ninja Turtles III". מזל שמקשיין הספיק לטעום שוב מההצלחה לפני שנפטר שנתיים מאוחר יותר מסיבוך של מחלת האיידס, כשהוא לבד ומחוסר פרוטה.

ולמרות ששובץ בשני סרטים, שתי פרסומות (לנוזל ניקוי שיניים ומשקה הומואי דמוי רדבול) וצבר שעות ארוכות של השמעות מצטברות ברדיו, העולם היה יכול להיות טוב יותר בלעדי "טרזן בוי", שיר שהיה רינגטון עוד לפני שהוא ידע שהוא כזה.