אופניים נגד שוורים

נהיה כבר משעמם להגיד שדווקא בתל-אביב, עיר שטוחה, ישרה ועתירת מדרכות רחבות, שכאילו נבראה לרכיבת אופניים, רוכבי האופניים הם הציבור התחבורתי המופלה ביותר. כשהם על הכביש, נהגי מוניות שלא ברור איך הם השתחררו מחליפת המשוגעים מנסים לרצוח אותם וכשהם על המדרכה הם סובלים צעקות, מבטים רגוזים, יריקות ושלל תופינים אחרים מציבור הולכי הרגל (שיודעים לקטר יפה מאד כשפוגעים להם במרחב ההתנהלות, ע"ע קטנועים). אפילו הרוכבים הדו-גלגליים הממונעים למיניהם, שצועקים השכם וערב שמפלים אותם על הכביש, ושהיו אמורים להביע סוג כלשהו של הזדהות עם חבריהם חסרי המנוע, מאבדים פתאום את חוש הראייה כשמדובר באופניים. הדבר מרגיז פי כמה כשנוסעים לאורך שדרות בן-גוריון או שדרות רוטשילד, באותם פסים צרים שתחומים על ידי קו לבן מקווקו, ונתקלים בשלל עגלות תינוקות, כלבים קטלניים והולכי רגל חרשים ואיטיים בכוונה ששמים פס ארוך ואלים על זכותם הטבעית של הנוסעים על שניים.

יש כאלה, בניגוד לכותב שורות אלו, שגם עושים ולא רק מדברים: בשישי האחרון בצהרים, בשדרות רוטשילד עמוסות השוורים, ניסו חברי קבוצת "הקרקס המכאני" להשתלט על הטריטוריה שהיא זכותם הטבעית. כשהם לבושים בתלבושות אבירים ססגוניות וכשהם רכובים על אופניים יוצאי דופן עד מאד מעשה ידיהם, הם צעקו להולכי הרגל לפנות את כבישי האופניים, חילקו פליירים שנויים במחלוקת ורכבו בצורה שלא אפשרה לאף אחד חוץ מהם להשתמש בחלק זה של השדרה.

המטרה הזו אולי נעלה, אבל את העוברים והשווים הם לא ממש שכנעו. רובם המוחלט לא הבינו כלל את הסיבה, וחזרו ללכת על כבישי האופניים מייד אחרי שהתהלוכה חלפה. גם רוב רוכבי אופניים נמנעו מלהצטרף אליהם. נדמה שיחס רוב האנשים אל המחזה הביזארי היה דומה במהותו ליחס שלהם לשוורים הפזורים לאורך השדרה: הם ראו בהם קוריוז משעשע שנועד בעיקר להעסיק את הילדים שלהם בזמן שהם שותים אספרסו, ולא ממש טרחו להבין את המסר שניסו חברי הקבוצה להעביר. אנשי העיר נעשו כל כך עיוורים למסרים שמעבירים להם דרך מיזמים כאלו, עד שבכלל אין להם אפשרות לראות מה עומד מאחורי ההתרחשות.

ובאמת, מדוע שיטרחו? הרי העירייה כבר עושה הכל על מנת להנעים את הישיבה במתחמים ציבוריים, ועושה כל כך הרבה כדי לתמוך במיזמים רבי משתתפים, ומה שחשוב זו תחושת הביחד, לא? מה שיושבי הספסלים בשדרות רוטשילד כושלים מלהבין, זה שהעירייה כבר מזמן השתלטה על המרחבים העירוניים שהם נחלתו של הציבור, ומקומות שהיו בסיס לתחושה של קהילתיות אמיתית הפכו בעזרתה האדיבה של העירייה ליוצרי קהילתיות מזויפת שמבוססת על היותם צרכנים.

אפשר להתווכח על יופיים של השוורים, או על היותם אמנות אם לאו, אבל אי אפשר להתווכח על הגורם המממן: מי שהפך את חזון השוורים לאפשרי זו הבורסה והחברות שנסחרות בה. הן לא היו עושות את זה לולא היו מבטיחים להם שלט קטן על כל שור. המשמעות היא ששדרות רוטשילד הפכו לרצועה ארוכה מאד של שלטי פרסומת. ממקום שבו סתם כך נפגשים עם עגלת התינוק, האופניים והכלב, הם הפכו למקום שבו אנו נמדדים רק בעומק הכיס שלנו. את אותו הדבר ניתן להגיד על אותו בית קפה משוקץ ל-5,000 איש שהיה כל כולו פרסומת, או על מיזם "אמנות לעם", שמשך את הקהל בעיקר בגלל הדוכנים בחוץ, עד כדי כך שחלק ניכר מהמבקרים אפילו לא ידעו שיש תערוכה בתוך הבניין עצמו.

לעירייה אין סיבה אמיתית לעגן את כבישי האופניים באמצעות אכיפה, כיוון שהם לא משרתים את המטרה שלה. עובדיה כנראה חושבים שאנו צריכים ליפול אפיים ארצה בתודה בגלל העובדה שציירו כמה קווים על המדרכה בשלושה רחובות בעיר, ושזה אמור להספיק לנו. מה לעירייה ולדרך תעבורה נקייה, זולה ובריאה? הרי כסף לא נכנס לכיס שלה בזכות רוכבי האופניים, בניגוד לנוסעי המכוניות שמכניסים לעירייה שקלים רבים בדו"חות חנייה, או בזכות הולכי הרגל שמתכופפים נמוך מספיק בשביל לראות את שם החברה המממנת. העירייה מפקיעה מאיתנו את המקומות שהיו שלנו מלכתחילה, על מנת להפוך אותנו מקהילה של בני אדם לקהילה של צרכנים.

זו האחריות של האזרחים שמטיילים בשדרה ביום שישי להבין שהשוורים הם לא בילוי תמים. להסתכל על אחד השוורים, ממש כמו צפייה בפרסומת בטלוויזיה, זה בדיוק כמו להוציא שטר מהכיס. וזה בדיוק ההבדל בין קבוצות האקטיביזם המגוחך שכה נוח ללגלג עליהם: הם יודעים שהם לא ישנו את ההמון המסומא, אבל הם לפחות מציעים לכם כמה דקות של בידור בחינם, חינם באמת. בידור שאתם יכולים לקבל כל יום בעצמכם אם רק תרכבו יותר על אופניים. אולי אז גם תפנו את הטריטוריה של האופניים גם כהולכי רגל.