לא קל להיות מרי ג'יי בלייג'. כשהיא רק הגיחה לעולם הפופ, לא הייתה אף אחת כמוה. היא היתה החלוצה ולא סתם הוכתרה מיידית כמלכת ההיפ-הופ-סול - היא הייתה ההגדרה של הז'אנר. מה שנתפס היום כמובן מאליו היה בעצם החיבור הראשוני בינה, נערת אר-אנ'-בי גוספל מיונקרז ניו יורק, לבין מפיק מוזיקלי צעיר ונמרץ, שאז עוד כונה פאף דדי, והבין שיש דרך אחרת להציג לעולם זמרי סול. לא עוד שמאלץ מלוקק וזמרים נוצצים וגדולים מהחיים - גיבור האר-אנ'-בי החדש יכל להיות גם דמות פשוטה ואמיתית מהרחוב. מקצבי ההיפ-הופ האיטיים עטפו את שירתה מלאת התשוקה של בלייג' באלבום הבכורה שלה באדיבות פאף, "What's The 411" מ-91'. היא התלבשה בבגדי רחוב מגניבים, ובמקום מיניות או זהר היא שידרה קוליות מזן חדש לחלוטין. גם שני האלבומים העוקבים, "My Life" המצוין מ-95' ו"Share My World" מ-97', היותר בומבסטי ועדיין יפהפה, זכו להצלחה גדולה, אבל ככל שעברו השנים קמו לה מתחרות שגנבו לה את אור הזרקורים: לורין היל, אליה ז"ל, אריקה באדו, ג'יל סקוט וגם הפרח הצעיר אלישה קיז. הגיל של מרי, מה לעשות, לא חשב לעצור עם השנים.
הבעיה העיקרית של בלייג' הייתה תמיד שלא ידעה להמציא את עצמה מחדש, כמו חלק מאותן מתחרות שבמידת מה ירשו אותה טרם זמנה. עם הזמן מרי ניקתה מעצמה את תדמית נערת הרחוב הפשוטה והפכה את עצמה לדיווה. למרבה הצער, ולמרות שלשניה לא חדלה מלהיות זמרת ענקית, אגלי זיעת המאמץ נראו עליה. בלייג' נשענה לרוב על מפיקים מהזן התותחי, ובשעה קשה של תחרות, 2001, רתמה לשירותיה את ד"ר דרה, וזה, במגע מידאס הידוע שלו, הבריק לה את להיט העל "Family Affair". איתו הגדיר עבורה מחדש את מהות הקולנס בעולם ההיפ-הופ, שגם כך עמוס ביצורים קוליים במיוחד. התקליט שליווה את הסינגל, "No More Drama", היה משובח והחזיר אותה לתודעה, לא רק ככוכבת, אלא גם כנושאת לפיד הכאב של אמריקה של אחרי 11 בספטמבר.
חוץ מ"מרי" מ-99', לא היה לה אף אלבום אולפן בינוני. היא תמיד שמרה על איכות, בעיקר בביצוע. היא שורטת ונשמעת מחוספסת גם שהיא שרה נקי, ובתחום הזה רוב מתחרותיה יכולות רק ללמוד ממנה. אבל זה לא מקרי שכשהעולם מדבר עליה נוטים להזכיר רק את שני תקליטיה הראשונים, שנחשבים לקלאסיים, ואת "נו מור דרמה". מרי אמנם הקפידה תמיד על תפוקה ברמה גבוהה, גם ברגעיה המסחריים ביותר, אבל חוסר היכולת שלה ליצור תפניות מוזיקליות, בז'אנר שלפחות עד לפני כמה שנים היה מבוסס על כאלה, היו לה למכשלה. גם אני, למרות שנהניתי מאלבומה האחרון, "Love And Life" מלפני שנתיים, לא מצאתי את עצמי חוזר אליו.
איש השנה של טיים מקלקל את המסיבה
אני מקווה שזו אינה תחושה רגעית, אבל נדמה לי ש-"The Breakthrough", תקליטה החדש והשביעי (לא כולל אלבומי רמיקסים, הופעות וכו'), יישאר פה לזמן ממושך קצת יותר. ההפקות פה תפורות לעילא, ולא חסרות ביניהן גם כמה הברקות קטנות, גם אם נדמה שהפעם הן לא העניין. סוף סוף קיבלנו אלבום היפ-הופ-סול של שירים, כמעט כולו. נכון, הוא מצוחצח ומלוטש עד דק, אבל קשה לצפות מבלייג' שתרד מעץ הדיווה, למרות שתמיד יותר נוגע לדמיין אותה שרה לך שיר ערש היישר לתוך האוזן, מאשר עומדת על במה מול עשרות אלפים וזועקת להם את נשמתה. אבל לשם שינוי, התקליט הזה אינו נשמע כמו ניסיון לרדוף אחרי האופנה הבאה של ההיפ הופ. כבר בפתיחה העצמתית עם "No One Will Do" מרי שרה על דגימה של האו-ג'ייז, אבל ברור שהשירה שלה היא הדבר הבא שקנייה ווסט יסמפל כדי להזיז למישהו את הלב. "About You" הוא סוג של דואט בינה לבין קולה המסומפל של נינה סימון. את השיר הזה, אגב, הפיק וויל איי אם מהבלאק אייד פיז, והוא מזכיר את הימים המעודנים, המוזיקליים והמוצלחים של שני אלבומיהם הראשונים. בשיר הנושא היא מקסימה בעודה יושבת על "צ'אמפ" של המוהוקס (סימפול אולד סקול ידוע ואהוב), וב-"MJB On MVP" היא סוקרת את הקריירה שלה על דגימה מהותית מ"Hate It Or Love It" של דה גיים, ומחוץ לקונטקסט המקורי של השיר היא גורמת אפילו לקולו המסומפל של פיפטי סנט להישמע פה מגניב.
"I Found My Everything" הבלוזי עם רפאל סדיק, מזכיר שמרי עדיין לא מימשה את הפוטנציאל שלה להפוך לארתה פרנקלין 2, אבל היא יכולה בריבוע. רק הביצוע המשותף עם יו-2 ל"One" שלהם הוא נורא, פשוט נורא. והבעיה בו היא לא מרי כי אם בונו, שנשמע כל כך פתטי במאמצו להישמע רגשני ומלא הבעה לפחות כמוה. התקליט הזה לא היה באמת זקוק לקאוור המביך הזה.
מרי ג'יי בלייג' לא חזרה, אל תקראו לזה קאמבק. היא פשוט פה ועושה את הדבר שלה נהדר.
מרי ג'יי בלייג', "The Breakthrough" (הליקון, Geffen)