הרמתי מבט חטוף כשקרייג קאוואנו נכנס לחדר, ונתתי לו לעמוד בכניסה בזמן שנאבקתי להחזיר את מגירת התיוק השבורה למקומה. המשכתי להתעסק איתה שתי שניות, והחלטתי לחכות עוד שנייה כדי שיהיה לו זמן מספיק לבחון אותי: פסיכיאטר בן ארבעים ומשהו שעובד במשרד שאינו טוב בהרבה מתא כלא, בלי מיזוג אוויר, עם רהיטים עלובים. ידעתי שאני נראה כמו לא יוצלח. וכך בדיוק רציתי להיראות.
ראיון הוא סוג של קרב. אנשים ממעמד גבוה, שמוצאים את עצמם בפעם הראשונה בצד הלא נכון של החוק, מתאמצים להפגין עליונות כדי לגרור אותי להורדות ידיים אינטלקטואליות. המחשבה מפתה מאוד, אבל אין לי מה להרוויח מהתנצחויות כאלה בעיקר מניצחון בהן ולכן אני מנסה לשכנע את המטופל שאני פשוט לא שווה את הטרחה. אני מנסה להראות שאין לי שום יכולות להתחרות בהם, ובינתיים מכין להם מלכודת משלי.
ולכן, כשקרייג קאוואנו נכנס לחדר, חיכיתי רגע לפני שהרמתי מבט מהכישלון להשתלט על מגירת התיוק. "מר קאוואנו", אמרתי. הזמנתי אותו ביד פרושה להתיישב בכיסא הבטון שמצדו האחר של השולחן. "תיכנס".
הוא סגר את הדלת בדקדקנות, הסתובב ונעמד שם שתי שניות כדי לוודא שאני מביט בו. הוא לבש מדי בית כלא אפורים רגילים, אבל הם נראו כאילו נתפרו במיוחד עבורו. למרות שבילה את שתים-עשרה השעות האחרונות במוסד שבו המראות היחידות הן לוחות עמידים עשויים פלדה ממורקת, הוא הצליח להיראות מטופח בהחלט: שיער שחור ארוך מסורק לאחור עד מאחורי האוזניים, עור חלק, אף ישר ועדין, גבות מלאות, שיניים צחורות. הבחנתי בסימטריה המושלמת של פניו, שאינה רגילה בקרב המטופלים שלי. לא היה סימן לשום פגם גנטי. היה לו רקע גנטי מושלם מיוחס עוד לפני שנולד.
הוא נראה צעיר מעשרים ושתיים שנותיו, דק גזרה, עם מראה מעודן שגרם לו להיראות יפה כמעט. לרגע נמלאתי דחף מגונן. אבל הוא לא נראה כמו קורבן. קורבנות משדרים משהו. שפת הגוף שלהם משדרת כניעה. הוא לא הראה שום סימן שהוא מודע לסכנות שאורבות לו בחדר הטלוויזיה במכון. הוא הפגין שפע של ביטחון עצמי, שבמקום כמו זה היה יוצא דופן. באופן עמידתו ובזווית ראשו הוא הבהיר שכן, הוא מודה שבינתיים זה המגרש הביתי של הסוהרים. אבל העולם שייך למשפחת קאוואנו, ומכון סנדרס שייך לרשות בתי הסוהר רק כיוון שלעת עתה, למשפחתו אין צורך במקום.
הוא היה רגיל למשוך תשומת לב. כאשר הוא שם לב שעיני ננעצות בו הוא מצמץ פעמיים, כאילו מנופף מעליו את המבט המציק. היו לו ריסים כהים וארוכים; הוא השפיל את ראשו קלות ונדמה שהביט דרכם בחשאי, ופתאום לא הייתי בטוח שבאמת קלטתי אותו כמו שצריך. ואז הוא התקרב אלי ביד מושטת, במבט ישיר כמו גבר אל גבר.
"קרייג קאוואנו", הוא הכריז. הוא ביטא כל הברה במודגש, עד שנדמה שהשם נמשך לנצח. יתכן שנימת קולו, משהו בין גרגור של חתול למלמול עצל, היא שיצרה רושם זה. הוא הפגין יהירות אבל גיליתי שהיא אינה מעוררת בי עוינות, כאילו מעמדו הרם הוא חלק מסדר הדברים הטבעי.
לחצתי את ידו, למרות שאני מעדיף להימנע ממגע כשמדובר במטופלים בתנאי אבטחה מ?רבית. אני לא רוצה לתת לאנשים הזדמנות לתפוס אותי. אבל העלבון האישי הבסיסי שבסירוב ללחוץ יד מסוכן כשלעצמו. הוא לחץ את ידי בחוזקה, מגזים מעט בלחיצה.
"דוקטור לוקאס", אמרתי. "שב".
הבחנתי בהבעה קלה של אי נוחות עוברת על פניו לרגע ונעלמת. הוא ציפה שאומר לו את שמי הפרטי. למרות שלחצנו ידיים, מעמדנו לא היה שווה אחרי הכול. הוא הופשט ממעמדו כאן, בעוד שאני דבקתי בעקשנות בתואר המקצועי שלי. ואמרתי לו מה לעשות.
"הם אמרו לי שזה יהיה אתה", הוא אמר. יתכן שהאיש הופשט ממעמדו, אבל בהחלט לא היה כאן לבד. ה ם עמדו לצדו. לא חשוב מה אצליח לגלות לגביו בדקות הקרובות, ה ם כבר סיפרו לו את כל מה שצריך לדעת עלי. "הם אמרו עליך דברים טובים".
לא המחמאה השגרתית, השחוקה, "טובים מאוד", אלא רמה אחת מתחתיה. הוא גם עצר לרגע לפני המילה "טובים", מה ששלל מהביטוי כל שמץ של כבוד. אבל האבחנות הדקות הללו נועדו לשעשועו הפרטי. היתה לי הרגשה שהוא חושב שלא אבחין בהן. הוא חייך אלי חיוך מתנשא. עיניו, מאחורי הריסים הארוכים, בחנו את ידי. הייתי מרוצה מהתקדמות הראיון.
"זה היה נחמד מצדם", אמרתי, לכאורה באי רצון. קימטתי את מצחי בריכוז כדי לרמוז שאם הייתי זריז מחשבה יותר, אולי הייתי מוצא דרך לשאול אותו מי הם אותם הם.
כחכחתי בגרוני, כמו שעושים מראיינים לא מקצועיים כשהם רוצים לעבור לנושא חדש. "טוב", אמרתי, "כדאי שאסביר לך את הכללים הבסיסיים".
"מה שנקרא 'אזהרת לאמב'", הוא אמר מיד. אולי מעט מהר מדי, בחוסר סבלנות גדול מדי.
"בדיוק. 'אזהרת לאמב'. יפה מאוד. האנשים שלך הספיקו לתדרך אותך".
"עורך הדין שלי הוא רוס המילטון".
הוא ביטא את השם כאילו היה א?יום, כמו בני שבטים שמניחים בובות וודו בגבולות השטח שלהם כדי להפחיד מסיגי גבול. רוס המילטון השלישי הוא עורך דין שמתמחה בפלילים במשרד "סאטון, באומייסטר ומלאן". בהחלט אדם מרשים, עורך דין מתוחכם וחסר מעצורים אך בהחלט לא מעורר יראה כפי שקרייג היה רוצה.
"אתה בידיים טובות", הודיתי. "תראה, רק כדי ליישר קו, למה שלא תאמר לי את הנקודות המרכזיות של 'אזהרת לאמב', כדי שאדע שאתה יודע".
הוא ענה במהירות, כמו תלמיד מצטיין שלא רוצה שהמרצה יפריע לו לדבר. "אתה מכין דו"ח לבית המשפט, כך שמה שאומר כאן לא חסוי. אני לא חייב לשתף פעולה אם אני לא רוצה. אני לא חייב לענות על שום שאלה".
הוא פלט אנחה קלה של חוסר סבלנות, אבל מיד הרגיש שהגזים קצת. "אז מה מצבי?" הוא שאל בניסיון להקסים, מגלם את תפקיד הילד הטוב שרק רוצה שיעריכו אותו. הפגנת התמימות המזויפת היתה מוצלחת מאוד.
"אני לא יודע", אמרתי לו. החלטתי שהגיע הזמן למשוך קצת בשרשרת כדי להזכיר לו שהיא שם. "הכול תלוי במה שאתה מנסה להשיג".
דפדפתי בקלסר שמולי, נמנע ממבט ישיר שעלול להתפרש כעימות. הוא הרשים אותי מאוד. למרות שהוא לא התנסה בתנאי מעצר כנער, היה לו חוש טבעי למסגרות, לכללים, לחוקים. גם אם נתעלם לרגע מגילו ומכך שלמיטב ידיעתי מעולם לא ישב בכלא, קרייג היה מהיר מחשבה והסתגל לתנאים החדשים באופן מרשים. הוא הרגיש לאן נושבת הרוח וידע להגיב במהירות. לו היה סטודנט לרפואה, הייתי שמח ללמד אותו.
"מה שבית המשפט רוצה לדעת", אמרתי, "זה אם אתה כשיר לעמוד למשפט..."
"אני באמת לא חושב שזאת שאלה רצינית".
קפצתי שפתיים בספקנות מנומסת. "טוב, השופט חושב שכן".
"מה שבית המשפט רוצה לדעת זה אם אני פושע לא שפוי".
לא יכולתי להתאפק וחייכתי על השימוש הציני במונח לגבי עצמו. הנסיך קאוואנו, מטורף כמו המלט. הוא נד בראשו באי אמון, על סף צחוק היסטרי. יכולתי לנצל זאת לטובתי, אבל החלטתי לחכות. אני מנהל את הראיונות על פי תחושת בטן. רגשות מקשים על מחשבה צלולה, כך שהתקף צחוק עשוי לשחרר את קרייג מעט. אם הוא יתחיל לצחוק מכך שחושבים אותו לפושע לא שפוי, הוא עשוי לפלוט דברים מבלי להתכוון. שלפתי את הפנקס שלי מתחת לקלסר.
"אני יודע", הסכמתי איתו. "רעיון מוזר".
"אין לך מושג!"
הוא הביט בי ישירות, בראש זקוף. היה נראה לי שיש כנות ברגש העז שהוא מביע, אבל לא הצלחתי לזהות במה בדיוק מדובר. חשבתי שאני יודע מי עומד מולי סוציופת מוכשר, גם אם חובבן אבל בפעם השנייה באותו ראיון הרגשתי שמץ של חוסר ביטחון.
"ספר לי", הצעתי.
הוא גילה נקודה רופפת בציפוי השולחן והתחיל לחפור בה בציפורן אגודלו השמאלי, בעודו נראה כשוקל את הצעתי. הוא העיף בי מבט ערמומי מזווית העין, כאילו ניסה לתפוס אותי לא מוכן ולהעריך את מידת האמון שהוא יכול לתת בי. הוא השפיל שוב מבט ונדמה היה כאילו הוא מתאמץ לחשוב. התאכזבתי לראות שהוא השתלט על פרץ הרגשות, וכעת מזייף כנות מהוססת.
"כנראה", הוא אמר בהחצנה של מבוכה, כאילו מתאמץ להגיע אל לב האמת, "שבמוקדם או במאוחר אני אצטרך לספר לך".
הוא המשיך לגרד את ציפוי השולחן כאילו ניסה לנקות אותו את הנקודה שנשחקה תחת מרפקים רבים כל כך ואני חשתי לפתע רחמים מוזרים כלפי השולחן הירוק הישן.
לא אמרתי דבר. חיכיתי. לאחר זמן מה היה ברור שלא אתאמץ במיוחד לעודד אותו לדבר, והוא הרים שוב מבט. הוא הבחין בפעם הראשונה בפנקס, ובעט שבידי, ונראה שהגיע למסקנה שאקשיב לו כמו שצריך.
אבל העיתוי לא היה מתאים מבחינתו - הוא רצה מופע היחשפות דרמטי. הוא צחק. לא צחקוק קל, לא משהו שנוצר למעני, אלא פרץ של צחוק מהורהר.
"שאומר לך את האמת?"
משכתי בכתפי. "מה זה משנה?"
הוא המתין לחיוך שיאותת שמדובר בבדיחה, וכאשר לא חייכתי הוא נעץ בי מבט שרמז על היסוס. ההתנהגות שלי הפתיעה אותו, אבל ראיתי שהוא אינו הטיפוס שנוטה לספקות וההיסוס נעלם במהירות.
"אתה לא מאמין לי?" הוא שאל.
"כמובן שלא".
אני מופתע תמיד לגלות עד כמה התגובה הזאת, כשהיא נאמרת ללא שמץ של איבה, מענגת אנשים שרגילים לשקר. סוציופתים, אנשים שמשקרים בתדירות גבוהה ובקלות רבה כל כך עד שאין להם עוד מושג מהי האמת, זורקים את השורה "אתה לא מאמין לי?" ככפפה שגורמת לאחרים לסגת. בהרווארד יש כמות לא קטנה של סוציופתים אולי יותר מאשר במקומות אחרים אבל הסטודנטים מצייתים לטאבו שאוסר לקרוא לאדם שקרן בפניו. אין ספק שהשאלה הצליחה תמיד עם חבריו ללימודים.
"אני מתכוון לומר לך את האמת", הוא התעקש.
"בשביל מה?"
"כי אני אוהב אותה." היה נדמה שהוא באמת מחפש תשובה טובה. "כי אני חייב לה את זה".
"אתה מדבר על..."
הוא הסתער וחטף את המילים מפי, מפיו של גבר אחר, לפני שאספיק לבטא את שמה. "נטלי", הוא אמר. "נטלי דייוויס".
נשפתי את שם הקורבן, "נטלי דייוויס", כאילו היה שורה משיר אהוב. צפיתי בפניו, כיצד התרככו. איזה כוח היה לה על האיש! הוא ראה את עצמו כאותלו, לא כהמלט. חשבתי על שפתיה האדומות של אב?י והדחקתי את המחשבה לפני שתספיק להשתלט עלי.
"זה מטורף!" הוא אמר.
"אהבה היא דבר משונה".
"אתה חושב שאני מטורף, נכון?"
"לא אמרת שום דבר מטורף עד כה. אבל באמת שלא אמרת הרבה".
הוא הוריד את ידיו מהשולחן ושילב אותן בחוזקה בחיקו, כאילו מתאמץ שלא לחשוף דבר; ואז נדמה שהוא מכין את עצמו למשימה קשה, למרות שהיית משוכנע שהוא משתוקק לספר את הסיפור בגרסה כזאת או אחרת. הייתי סקרן לראות כמה יסכן, כמה יתקרב לאמת.
"נטלי היתה מתרגלת באחד מהקורסים שלקחתי. כתיבה יוצרת, עם פרופסור קנדי. בדרך כלל דבר כזה לא היה מעניין אותי, אבל הייתי צריך ציון טוב ולפרופסור קנדי יש שם של מרצה קל. בגדול, הוא נותן מאה על כל עבודה סבירה. מבחינתי, זאת היתה בחירה מעשית".
"ואז הבחנת בנטלי".
"לא. היא הבחינה בי".
"איך זה קרה?"
"באחד מהתרגילים. למעשה, התרגיל עדיין אצלי. אני קורא אותו לפעמים כדי להיזכר, לנסות להבין איך זה קרה".
"איך התאהבת בה".
"אפשר לומר שזאת היתה תגובה לפרידה, אבל אני בטוח שזה יותר מזה. גמרתי עם מישהי, אנג'י, כמה זמן לפני כן. השותפים שלי לחדר ניסו לשכנע אותי לצאת יותר. זה פשוט לא עניין אותי. הלכתי לשיעורים, אבל לא השקעתי במיוחד. היו שני קורסים שאפילו לא גמרתי. בגלל זה עוד לא קיבלתי את התואר. בעצם לא עשיתי כמעט כלום".
"אז היית מתוסכל, בודד..."
"לא בודד. יכולתי להשיג כל מי שרציתי".
"אני מדבר על בדידות מסוג מיוחד. על ריקנות שרק אדם מסוים יכול למלא. והיא לא היתה שם יותר בשבילך. אז נסגרת בפני העולם. אבל אז גילית שאתה לכוד בפנים עם ההרגשה הזאת".
הוא לא הכחיש. הוא שכח מקיומי, כפי שקיוויתי שיקרה. לפעמים מגיע רגע מסוים שבו כל הזיוף נעלם והראיון לובש חיים משל עצמו.
"ואז," עודדתי אותו, מפתה אותו להמשיך לדבר, "נתקלת במתרגלת הזאת. ואיכשהו, החוויה שחררה אותך ואתה נפתחת בצורה בלתי צפויה לחלוטין. יכול להיות שזה נראה לך קצת מוזר".
"כל הזמן דחיתי את העניין. הייתי טוב בלדחות דברים. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי ובהיתי בחלון. אתה יודע, כשאתה חושב על מה שאתה צריך לעשות במקום פשוט לעשות את זה. כתבתי משהו. לא הרבה. לא הצלחתי להמשיך עם זה. ברדיו היה איזה שיר ישן, שיר של הרולינג סטונס עם השם של אנג'י שחזר על עצמו. הם שרו את השם שלה עוד פעם ועוד פעם, ובכל פעם היה מין צלצול פעמונים. ואז התחלתי לכתוב. אפילו לא הייתי צריך לחשוב על זה".
שמעתי את המילים, אבל לא היה ברור לי מה הוא מנסה לומר. משהו היה חסר, איזו כוונה נסתרת שלא הצלחתי לפענח. ניסיתי לעודד אותו להמשיך.
רודריק אנסקומב, "מצב נפשי". מאנגלית: יעל אכמון. (עברית / כתר)