יסורי נודניק הצעיר

לטירוף יש אפיל סקסי. זה ברור, זה ידוע, ובאופן פרדוקסאלי משהו, זה גם די טריוויאלי. ובגלל זה לטירוף יש אפיל מנצח. מה זאת אומרת מנצח? זאת אומרת שלהציב יצירה ספרותית על עמוד תווך של פסיכוזה, נוירוזה, פתולוגיה, אובססיה קשה, חזיונות שווא וכל יתר השסעות השונות שמתכנסות תחת "טירוף", זה סוג של הימור ספרותי בטוח. אבל מכאן העסק הופך דיכוטומי בעליל. אתם מוכשרים, אתם מיומנים, אתם יודעים לספר סיפור? סיכוי טוב שתנפיקו יצירת מופת. אתם בהתנסות ראשונה? אמינות הכתיבה היא מכם והלאה? ככל הנראה תיפלו חזק. נדמה לי כי יש רק דרך בטוחה אחת לעקוף את צומת המוות הזאת, והיא כל-כך בטוחה עד שהיא בכלל לא מנצנצת בראשכם. את רשיון הכתיבה בכל הנוגע לטירוף תקבלו כשתהיו מטורפים.

שאלה טובה תהיה איפה למקם את פלובר בכל זה. כן, כן, גוסטב פלובר, הוא ולא אחר, הבחורצ'יק הצרפתי מהריאליזם הטהור והדקדקני של מאדאם בובארי. מסתבר שימיו כמתבגר מפונק סמוך לחופי נורמנדי עברו עליו לא בדיוק בנעימים. במהלכם כתב נובלה (ראה הערה בתחתית הרשימה) העונה לשם "זכרונותיו של מטורף", שעוקבת בצורה סימטרית מאוד אחר פרקי ילדותו ומתעדת את הזיותיו האיומות בדבר קץ הימים וקץ האלוהים במסע קצר של ניהליזם קיצוני. אם כן, פלובר זה, רק בן שבע-עשרה בשנת 1838 וכבר מואס בבורגנות המתהווה, בבירוקרטיה הדכאנית, ביצר האדם הרע, באמנות המזויפת, בענף הפסיכולוגיה המתעורר, ובכלל, בכל מה שהוא בעל בינה או תכלית ושחורג מהרומנטי והטבעי. רק מה מתברר? שכמו בשביל להחתים כרטיס על טינאייג'ריות טיפוסית, אבדה תקנתה של הציוויליזציה בעיניו בגלל אהבה נכזבת, ארוכה ומאמללת.

זה הזמן למפות את פלובר בליבה של התקופה הרומנטית שרצתה להביא קונטרה לכוונותיה הפרקטיות והספציפיות של רוח ההשכלה ולהשתמש בטירוף האנושי כמנוף רגשי כנגד השכלתנות הפקידותית, ועם זאת לסייג כי אחרים, גם בני תקופתו וגם מעט מאוחרים יותר, עשו זאת טוב יותר ובלי יותר מדי רעש וצלצולים מטאפוריים. "יסורי ורתר הצעיר" של גיתה, "רשימותיו של מטורף" של גוגול, שנכתב רק שלוש שנים קודם, "כתבים מן המחתרת" של דוסטוייבסקי – כולן יצירות עמוקות יותר, בשלות יותר, שנכתבו בידי אנשים שחוו את הטירוף הקיומי מרגע שפקחו את עיניהם בבוקר ועד שעצמו אותן שוב בלילה, ובטח שגם בכיוון ההפוך. הבעיה בטירוף של פלובר האיש, שהוא ילדותי ופשטני, ובטירוף של פלובר המספר, שהוא מודע לעצמו יותר מדי ומוטח לפרצופו של הקורא כמו מנשר מחוצ'קן ולא כסיפור. ובכלל, כמו שנכתב על-ידי הקולגה גולדן בעבר על מישהו לגמרי אחר - כולה בן שבע-עשרה, מה כבר יש עליו?


** עד עת שילוח הרשימה למפקדת "וואלה!" אי-שם בסייברספייס, לא עלה בידי ליצור קשר עם גב' בתיה גור לשם הבהרה חד-משמעית האם מדובר בנובלה (כפי שלבסוף הוקלד), רומן קצר, רומנסה, או אף רומנצי ברזי. כמו כן רציתי לספר לה כי חושדני ששם המתרגם וכותב אחרית הדבר (בני מר) הינו פיקציה ותו ועל כן לבקשה לפעול במיידי לחשיפת התעלול המרושע של הוצאת כרמל. עם הקוראים הסליחה.